המסעדה שאליה הזמין אותי יונתן לדייט השני הייתה אחד מהאיקונים של תל אביב: תאורה עמומה, מלצרים שמתרוצצים בין השולחנות כמו חיילי צה”ל בתרגול מחלקה. יונתן, כמובן, השתלב באווירה כמו גרגר שומשום על חלה טרייה חליפה יוקרתית, שעון נוצץ וחיוך של מישהו שגדל עם תחושת עליונות מאז הבר-מצווה.
“תבחרי מה שבא לך, אל תעשי חשבון,” הוא זרק לי בנונשלנטיות שגרמה לי לתהות אם אי פעם בכלל פתח תפריט. “אני לא סובל נשים שמגבילות את עצמן. הכי לא ישראלי.”
המשפט נשמע כמו ציטוט מגיבור ישראל בשעת נאום, אבל אצלי בבטן נדלקה נורה אדומה. אולי זה כי כל שיחה איתו הייתה תחרות אולד-סקול של רכילות על האקסיות שלו, שתמיד ראו בו “ארנק מהלך”.
לקחתי סלט חצילים עם סלאטה ויין ירדן ריזלינג. יונתן, כמובן, פתח שולחן: אנטריקוט, קרפצ’יו, בקבוק יקב בוטיק, קינוח מפוצץ ועוד. הוא דיבר על עסקיו, על כמה אנשים שטחיים ועל כמה חשובים לו ערכים. האמת, הרגשתי שאני בראיון עבודה, לא בדייט כל תשובה שלי כאילו תעלה לי בתור בבנק.
תיאטרון בגרוש
כשמלצרית הניחה את החשבון בכריכה מעור שחור, יונתן המשיך להתרפק על מוסר הנוער. בקור רוח שאפילו סבתא שלי הייתה גאה בו, הוא שלח ידיים לכיסי הז’קט, אחר כך למכנסיים, ואז פרצוף מודאג עשה את הופעת הבכורה שלו.
“אוי ואבוי…” הוא לחש ובחן אותי בעיניים שלו. “נראה ששכחתי את הארנק או במשרד או אולי בטסלה.”
הוא פתח ידיים בתמימות סטייל טלנובלה, אבל טיפת לחץ לא נראתה עליו. לא טרח לבקש מהמלצרית לחכות, לא ניסה לעשות בביט שום מהלך. הוא פשוט הסתכל עליי במבחן פתע.
“יאללה, איזו פדיחה,” הוא התמתח לאחור. “תוכלי לשלם? אחזיר לך או אפנק בפעם הבאה, עם ריבית כמו שצריך.”
פה כבר היה ברור: זה לא צירוף מקרים, זה מבחן שנועד לגלות אם אני חומר לאשת עסקים או קורבן פראיירית. קראתי על כאלה סיפורים בפורומים ובאייטמים של ynet, אבל לא דמיינתי שאטרף כזה מגיע לדלת אמותיי, ועוד מעוד איש מבוסס למראה.
הסכמה כל כך בסיסית: אם את שילמת בלי צווחה את “טובה”, מה שנקרא “פיצויוגרף”. אם סירבת את גולד דיגרית קלאסית. באותו רגע זה לא היה איש עסקים מולי, אלא בוחן פסיכולוגי בגרסה שקל לעלות עליה.
היה בטוח שניצח בגדול כזה שאם אסרב אז הנה, עוד הוכחה לכספיותי, ואם אשלם אקבל תעודת כבוד של בת ישראל.
תשלום חצי-חצי, כמו ישראלית טובה
נשמתי עמוק, פתחתי תיק בעדינות של פועל שמחפש את האייפון בבגדים של שבת. יונתן כבר היה רגוע נראה שאפילו ציפה לראות אותי שולפת כרטיס אשראי.
“בשמחה, אין בעיה,” חייכתי וקראתי למלצרית.
“תפצלי את החשבון, בבקשה.” חייכתי אליו, “אני אשלם על מה שאכלתי. את הסטייק, היין והקינוח זה כבר הגבר.”
הפנים שלו נמרחו כמו חומוס בשמש.
“אבל אין לי ארנק…” התכופף אליי עם מבט תימהוני.
“אני מבינה,” עניתי בפשטות ושלחתי ביט למלצרית. “אבל אנחנו ממש לא זוג, ובטח שלא פרנסתי. הגיוני שכל אחד ישלם על עצמו. אם גבר מזמין אישה למסעדה יקרה ומזמין בשביל חצי קיבוץ תסלח לי, זו כבר אחריות שלך. אתה תסתדר, אני בטוחה.”
המלצרית נתקעה רגע, נראית כמו חיילת בהלם קרב. יונתן התחיל להאדים, שכבות האלפא נמסו לטיפת פיתה.
“את באמת עושה לי את זה בגלל כמה שקלים?” לחש. “הייתי מחזיר! זו רק בדיקה…”
“בדקת ואני לא נתפסת למניפולציות. חבל על הזמן,” קמתי מהכיסא.
הלכתי לכיוון היציאה, ואז קלטתי: עוד סיומת קטנה.
חזרתי, שלפתי כמה שטרות מקומטים וכסף קטן מהתיק, מהסוג שתמיד שוקע בתחתית.
“אה, כן!” אמרתי בחיוך, “אם הארנק שלך אצל הטסלה, גם למונית כבר אין לך?”
הנחתי את הכסף ליד כוס היין המשובח שלו.
“זה בשביל הרב-קו. אל תדאג, הקו האדום לוקח רחוק. קח את זה כהשקעה במחקר שלך על נשמות נשים.”
כמה אנשים קרצו אליי מהשולחנות. יונתן נראה כאילו הוא קיבל סטירה מהקומה החמישית.
יצאתי לרחוב.
הערב עלה לי בסך הכול בסלט חצילים ובכוס יין מחיר סביר עבור להכיר אדם בדיוק בזמן ולחסוך לעצמי שנים של כאב ראש. אני מקווה שהוא למד משהו, למרות שספק אם מישהו כזה משתנה אי פעם.
מעניין, מה אתם הייתם עושים? הייתם ממהרים להציל גבר ששכח ארנק או הולכים על אמת לאמיתה שכל אחד יתמודד עם הצלחת שלו לבד?
