ולמה בכלל הגעת אליי, אמא? כל החיים עזרת לתיָרה, אז עכשיו תפני אליה לעזרה! זרק אליי גלעד, בני. הוא אפילו לא הזמין אותי להיכנס אל הדירה, דיבר איתי מבעד לדלת הדירה ברמת גן, מבטו מנוכר, קולו קפוא.
בני, אתה באמת לא תכניס את אמא שלך הביתה? לא הצלחתי לעצור את הדמעות, והן זלגו בלי שליטה.
גלעד כבר עמד לסגור את הדלת בפרצופי, כשלפתע נשמעה קולה של כלתי נעמה מן המסדרון.
גלעד, עם מי אתה מדבר שם? שאלה וניגשה אל הכניסה.
אמא, את? הופתעה נעמה, ידה נשארה רגע על המשקוף. אז למה את נשארת בחוץ? תיכנסי, בטח קריר.
גלעד רק הנהן באי-רצון והסתלק לסלון. אני נשארתי רגע במסדרון, ניסיתי להשחיל נעלי הבית, התרגשתי כל כך שכמעט שכחתי לגמרי למה באתי. הרי אני מוכרחה לשוחח ברצינות.
מול בני, אכן פשעתי, רק עכשיו אני מבינה עד כמה. יש לי שני ילדים גלעד ובת, תִּיָרה. ואני, כל השנים, תמכתי בעיקר בתירה ושכחתי מגלעד.
היה נדמה לי שהוא לא זקוק לי, שהוא יסתדר בעצמו. אבל רק בדיעבד נחשף שחלק מהצלחותיו נבעו מהצורך להוכיח לי שהוא לא צריך את התמיכה והכסף שלי.
היו לי חסכונות, עבדתי עשרים שנה מטפלת קשישים בגבעתיים, אך כל שקל חציוני העברתי לתירה. עכשיו, כשאני מביטה לאחור, את כל זה אני מתחרטת. כי תירה לא רק שלא העריכה, אלא ברגע שרע לי, הפנתה לי עורף.
עזבתי לעבוד באיטליה כשגלעד היה בן 18 ותירה בת 16. אמא שלי נשארה איתם בארץ; את אבא עזב מזמן. היינו כל כך עניות, שלא הייתה לי ברירה אחרת.
בשיקלים הראשונים שצברתי שלחתי הביתה, שיפצתי את הדירה הצפופה בבת ים. לאט־לאט הכנסנו מים בדירה, גם מזגן קנינו.
ואז תירה סיפרה שהיא מתחתנת. חשבתי שזה מוקדם, רק 19, אך לא מנעתי ממנה. החתן, בחור חביב מתל אביב, עבר איתה לדירה שלנו.
גלעד ובעלה של תירה לא הסתדרו, וגלעד די מהר התחתן אף הוא עם נעמה. נעמה גדלה בפנימייה בירושלים ללא הורים. המדינה נתנה לה חדר בגבעתיים. הם התחילו חיים צנועים משלהם.
תירה אפילו לא שאלה החלטה ברורה:
אני בבית, אז לי צריך לתת את כל מה שיש, פסקה נחרצות.
גלעד שתק, אף פעם לא הזכיר כסף, ואני זרמתי איתה כל השקלים והתמיכה אל תירה, שתחלק כרצונה. גלעד בנה לבדו את ביתו.
ואז אמא שלי נפטרה. מיד אחרי הלווייתה, תירה הודיעה שהיא מתגרשת. אופי עיקש היה לה תמיד עשית מה שבא לה.
ומה תעשי עכשיו? שאלתי אותה.
אסע איתך לאיטליה, ענתה כרעם ביום בהיר.
נסענו יחד, אך אבל תירה לא אהבה לעבוד היא ניקתה בתים, אך כל שכרה נאכל על שכר דירה ומצרכים.
אני עבדתי עם זקנים אמידים, כך שחיי היו פשוטים יותר. המשכורת הקטנה שלי, אלף יורו, המשיכה לתירה כי היה לה חלום: דירה באיטליה.
תירה סירבה לשוב לארץ. שכנעה אותי למכור את דירתנו בבת ים כדי להאיץ את רכישת הדירה באיטליה.
ברור שגם זה לא הספיק. אחרי שמכרתי, נשאר עוד חסר, תירה רצתה לקחת משכנתא, אך בדיוק התחתנה שוב ובן זוגה השלים את הסכום.
אני המשכתי לעבוד, לא עצרתי ומעולם לא חשבתי מה יקרה אם אפול למשכב. ולא מזמן, זה קרה חולה, כבר לא מסוגלת לעבוד. ביקשתי מהמוסד הסוציאלי עזרה, אבל הדירה של תירה קטנה ואין מקום לאמא, כך אמרה. היא יעצה להבריא ולחזור לעבוד.
לא יכולתי לשמוע את זה. חזרתי לארץ ואין לי לאן ללכת, הבית נמכר, רק חצי דונם אדמה נשארה לי בבת ים. אך מה אעשה? למכור? לבנות? מהיכן אשיג כסף?
לכן באתי אל גלעד לעזרה שיסייע למכור את האדמה, מה אבחר הלאה, בערפל.
גלעד כל כך נעלב ממני שנים, שאפילו לדבר לא רצה. אך נעמה פתחה לי דלת, וקיבלה אותי וגם פתרון מצאה.
אמא, בדיוק רצינו לקנות מגרש לבנות עליו בית. אם תסכימי, נתחיל כאן וכשנגמור, תגוריי איתנו, חייכה נעמה.
גלעד רטן קצת, אך עד הערב התרכך לגמרי.
נעמה לא נתנה לי לזוז, האכילה, השכיבה, ובבוקר קבענו ללכת לרופא לבדוק מה שלומי.
למה את עוזרת לי כל כך? שאלתי אותה.
כי לי לא הייתה אמא לעולם, ועכשיו יש לי, ענתה בחיוך.
כך יצא שהבת שלי הפנתה לי גב, אך הכלה שלי הפכה לבת שקיבלתי פתאום ממש כמו בחלום מוזר בלילה ירושלמי, שבין וילון של חום לבין חלון קרני רחוב, הבנה מוזרה מתפזרת בין הקרובים והרחוקים.
