המסעדה שאמיר הזמין אותי אליה למפגש השני שלנו הייתה התגלמות הנוצצת של תל-אביב שרוצה להרשים: אור חצי כהה, מלצרים שסוחים בין השולחנות כמו רוחות רפאים עם חולצות צחורות ומבט קפוא. אמיר עצמו פסע פנימה ומיד התמזג עם המראה הזה חליפה יוקרתית בטעם של חדש, שעון שצועק עשיתי אקזיט ומה שחסר באמת, חצי חיוך זחוח של מי שרגיל שכולם רודפים אחריו.
תרגישי חופשי, תזמיני מה שבא לך, אמר בהתנשאות קלה, בקושי הסתכל בתפריט. אני לא יכול לסבול כשבחורה מגבילה את עצמה.
נשמע כמו נסיך מהאגדות, רק שהרגשתי באיזה משהו מציק. אולי זה הדרך שבה הסתכל עליי כאילו אני מועמדת לאודישן, או זה שהוא זרק לסיפורי כל הנשים שרצו ממני רק ארנק. לא בדיוק המראה המרגיע לדייט רומנטי.
הזמנתי סלט עם ברווז וכוס ירדן ריזלינג. אמיר רעב להוכיח פתח שולחן רציני: סטייק, טרטר, בקבוק יין אדום משובח וקינוח. הוא חילק הרצאות בעסקים, התלונן על שטחיות בני דורנו, פיזר מילים על ערכים ונשמות קרובות. התפקיד הראשי: הוא בעצמו. והקהל? אני, שמידי פעם מהנהנת, אבל בכל שנייה ציפיתי שישאל אותי שאלה עם מלכודת.
תיאטרון של אדם אחד
המלצר הניח בעדינות על השולחן חשבון בעטיפה שחורה יוקרתית. אמיר אפילו לא זז בנושא, המשיך לפטפט על מוסר ואיך קשה למצוא אנשים אמיתיים. ואז שלף הצגה שסביר שתרגל בשירותים קודם, מתחיל למשש כיסי חליפתו, עובר לחזית, מרגיש במכנסיים, עושה פרצוף של מופתע.
וואלה נאנח, מביט לי ישר בעיניים נראה ששכחתי את הארנק במשרד אולי באוטו השני.
הוא עשה ידיים למעלה, כולו הצגה. אין טיפה לחץ אמיתי. לא מנסה לחפש איך להעביר מהביט, לא שואל אם אפשר להתעכב. פשוט יושב, מביט עליי בציפייה.
איזה סיטואציה פתטית, גלגל עיניים ונשען לאחור. תוכלי להציל את המצב? תשלמי הפעם, אני אעביר לך הכל, או שאפצה בסיבוב הבא עם ריבית, מבטיח.
בשלב הזה כבר ברור, אין פה חוסר מזל או בלבול. סביר להניח שהוא קרא על זה בפורום איך לבדוק את הגדה.
אני מכירה סיפורים כאלו רצה הגורל והחיים הביאו לי את זה בלייב, בפול ווליום, מול גבר מגוהץ שנראה בסדר ונפשי מתחת לפוזה.
מה שיפה אצל אמיר: אם תשלמי בלי בעיה הנה אחת נוחה, יודעת לטפל בגבר שלה, ואם תסרבי ברור, עוד אחת שרודפת אחרי הכסף שלי. במקום גבר, יושב לידי מאסטר במחקרים פסיכולוגיים בלירה.
הוא היה בטוח שנפלת לו בידיים. בעולם שלו, כל בחורה צריכה להתרשם יש לה הזדמנות, היא לא תפספס. בטוח שאוציא את אשראי ויחייך בנחת.
קור רוח חשמלי
הוצאתי לאט את הארנק מהתיק, עיניים שקטות. אמיר מחייך, בטוח שניצח.
בטח, אין שום בעיה, אמרתי וקרצפתי אל המלצר.
אפשר פיצול, בבקשה? אמרתי בדיוק. אני אשלם את שלי. סטייק, יין, קינוח שייכים לגנטלמן, שיזמין גם חשבון פתוח אם יבקש.
החיוך של אמיר התנפץ.
מה זה אמור להביע?! לחש בקול מתוח. אין לי פה ארנק!
אני לגמרי מבינה, השבתי ומצמידה את הסלולרי למכונת התשלום. אנחנו בכל זאת בקושי מכירים. כל אחד ישלם את שלו לגמרי נורמלי. אם בחור מזמין לדייט יוקרתי ובוחר לעצמו הכי יקר, מצטערת, זה לגמרי בשליטתו.
המלצר, מסכן, עומד קפוא, עיניים בורחות מהאייטם ב-N12. אמיר מסמיק ויש תחושה שכל היוקרה מתקלפת ומגלה בחור די רגיל ואפילו קצת גס.
את רצינית?! הוא לוחש. את יודעת שטוב, אני חוזר הכל. רציתי לבדוק אותך.
אז הצלחת לבדוק, קמתי, אני טיפוס שלא נותנים לו לשחק על חשבון האגו שלו.
וכבר הלכתי לכיוון הדלת, אבל אז קלטתי רגע, איירון מן שלי פה, בלי אפילו כסף למונית.
חזרתי אל השולחן, פתחתי את הארנק והוצאתי שטרות חמישה, עשר, ומשהו שירשתי מהעבר הרבה מטבעות שגלשו בקרקעית התיק.
כמעט שכחתי, אמרתי בנחמדות. אם גם מונית אין לך, קח לך 15 שח תוכל לנסוע בקו 18, אולי אפילו לעגל, ללמוד משהו בדרך.
הנחתי ליד הכוס ניצוצות של בושה.
כמה אנשים לידינו הביטו קצת בעצב, קצת בסקרנות. אמיר נראה כאילו מישהו סיפר לו שהשטיח מתחתיו אמיתי, אבל כבר רואים תיקונים.
יצאתי החוצה.
כל הסיפור הזה עלה לי רק בסלט וכוס יין. תשלום קטן כדי לראות מציאות בשעתה ולחסוך שנים של שמועות ומבוכות. אני מרשה לעצמי להאמין שאמיר הבין משהו, למרות שהניסיון מלמד שבחורים מסוגו לא באמת משתנים.
נו, מה אתם הייתם עושים? משלמים לגיבור או שמים בו את הגבול הנחוץ, גם אם זה מלווה באי נוחות רגעית?
