אז תשמע, באיזה יום שישי אחד, פשוט קמתי והחלטתי: אני הולך לעמותה, לבקש לראות את החתול הכי זקן שיש להם. לא ניגשתי “על הדרך” או סתם. באמת רציתי, לא בצחוק. נכנסתי, ניגשתי לדלפק ושאלתי ברצינות.
הבחורה שמאחורי הדלפק היה לה כזה מבט בשוק, כאילו לא קלטה מה היא שומעת. מחפשת להבין אם אני צוחק עליה או שאני נמצא איתה באותו סרט.
אולי תראה חתול בוגר, אבל לא כזה ממש זקן?” היא שואלת אותי ברוך. יש לנו חתולים טובים, שקטים, בריאים, שמסתדרים עם אנשים
אני פשוט מנענע בראש: “לא, אני רוצה למצוא דווקא את זה שאף אחד כמעט לא לוקח.”
אתה מכיר את השקט הזה שיש בעמותות כאלה? זה שקט לא לגמרי של שקט יותר תחושה של ציפייה. מדי פעם קערה נופלת, פה ושם מיאו אחד קצר, אבל הכל נטוע באיזה דממה של המתנה. שקט של מי שמחכה, אבל הפסיק להאמין שמישהו באמת יבחר אותו.
אתה יודע, הייתי כבר בן שבעים ושתיים, ועדיין זוכר את ההרגשה הזו של לצאת לראשונה מהבית בנעליים אדומות, כולם מסתכלים כאילו עשיתי משהו לא בסדר, והבת שלי מסתכלת עליי ואומרת רק מילה אחת בצליל שמרמז לי לחזור אחורה, לא לבלוט יותר מדי… אבל זה כבר סיפור אחר.
בעמותה, כל הכלבים כבר התרגלו (יש שם גם כלבים…), ילדה חירשת אחת מנסה למשוך תשומת לב שלהם, אבל אף אחד לא מגיב. בסוף אצל כלוב 11, כלב אחד מרימים פתאום כף. אני מכיר אותה את התחושה הזו של לנסות, כשבאמת לא מחכים שתזכה.
מאז שאשתי הלכה לעולם, כל הבית שקט מדי. יושב במטבח, במסדרון, מול הטלוויזיה שהיא דולקת רק בשביל הרעש. הדברים שלה עדיין במקומם: הספל, הצעיף על הקולב, הקופסה של הכדורים על המדף. חוץ ממנה הכל נשאר. אבל איתה יצא מהבית גם האוויר.
השנתיים שלפני היו קשים: בתי חולים, טיפולים, עייפות שאתה כבר לא יכול להקל עליה עם מילים. הייתי ישן עם בגדים, רק אם צריך לצאת באמצע הלילה לבית-חולים. מבשל מרקים שאפילו לא טעמתי, רק שתאכל משהו. לילות לבנים, מסדרונות אפלים, החלפה של סדינים בין לבין, וציפייה, וצחוק מאולץ, לנסות לגרום לה לחייך.
למדתי להבין מתי היא אומרת “הכל בסדר”, כשהיא גמורה מכאב. כל מה שחזרתי עליו לעצמי זה: אני איתה, מה שלא יהיה.
עד אותו יום שאפשר לומר, לא הרפה ממני עד היום. היא הייתה לרוב שותקת, שוכבת, נושמת בכבדות. ישבתי לידה, ישן על כיסא, לא מזהה את עצמי עם הזיפים והעיניים האדומות. אחות נגשה ואמרה “לך הביתה שעה, תתרענן. אתה לא תחזיק עוד.” לא רציתי. הרגשתי שאסור לי. אבל היא לחשה: “לך. תחזור, תשב איתי כמו שצריך.” אפילו חייכה ממש טיפה. זה עוד שורף לי בלב.
חזרתי הביתה, בקושי שטפתי פנים, שמתי קומקום שירתח אבל לא הכנתי תה. פתאום, בזמן שסגרתי כפתורים של החולצה, צלצל הטלפון. הבנתי מיד, עוד לפני ששמעתי מה אומרים.
רצתי לבית החולים, הדלתות כבר נפתחו לפניי. היא שכבה בשקט. יותר מדי שקט. כמו אלה שלא תוכל לבקש מהם שיחכו עוד דקה. אחזתי את היד שלה כבר הרגשתי, היא איננה. לא חמה, לא חיה. רק היד של האישה שאני אוהב כל חיי, ולא הספקתי להיפרד כמו שהבטחתי.
אחרי זה כולם אמרו לי “זה לא אשמתך, ככה קורה, אי אפשר לדעת את הרגע הנכון, הרי היא בעצמה ביקשה ממך…” אבל האשמה לא מקשיבה להיגיון הזה. היא יושבת איתך בלילות, מצטרפת אליך למטבח, נשארת כשהכול שקט בבית. לוחשת: לא היית שם. הרגע האחרון, לא היית.
גם דני, הבן שלי, כמעט ולא בא. לא כי לא אכפת לו החיים שלו, המשפחה שלו, כל אחד רץ במקום אחר. הוא התקשר, שאל מה שלומי, אמר “תחזיק”, פעם אחת הביא מצרכים, חיבק אותי קצת מוזר והלך. לא כעסתי. זה לא הגדיל את הוויקואיד בבית.
אחרי כמה חודשים התחיל לפחוד: הרי אפשר להתרגל לבדידות, לחשוב שזו המציאות לקום, לאכול בלי תיאבון, להירדם בלי מחשבות, לחיות בלי צורך אמיתי.
אז קמתי יום אחד והלכתי לעמותת חתולים.
אותה עובדת עדיין מתבוננת בי בחשדנות. אתה מבין שחתול זקן זה תרופות, מעקבים, אולי לא נותרו לו הרבה שנים, אופי לא פשוט? אני מהנהן. אז למה דווקא זקן?
לא רציתי לספר. אבל התשובה ביקשה לצאת: כי את אשתי לא הצלחתי ללוות בסוף הדרך. ולחתול הזה, אולי אוכל להעניק את הסוף שלא יהיה בו בדידות. אני לא אוכל להיות הבעלים הראשון שלו, אבל אולי אצליח להיות האחרון זה שמסיים יד ביד.
היא סידרה את הניירות ונשענה מעט, אומרת: חכה פה רגע.
היא הלכה במסדרון הארוך, ואני עוד לא ידעתי שבצד השני מחכה מישהו שישנה לי את כל הבית.
אחרי הדלת עמדה כלוב קטן ליד הרדיאטור. חתול טיגרס כהה עם שיער דהוי, נראה מותש לחלוטין. בהתחלה באמת חשבתי שהוא פשוט נרדם ולא מתכוון להתעורר. אבל כשניגשנו, לאט לאט הרים את הראש.
העיניים שלו בכלל לא של חתול. מבט של מישהו שעייף מכל, וראה כבר הכל, ודי. זה יצחק, אמרה העובדת. גילו המדויק לא ידוע. כנראה בן שלוש-עשרה, אולי ארבע-עשרה. הגיעה אחרי שבעליו נפטרה. לקרובים לא היה אכפת, בהתחלה עוד החזיק מעמד, אחר כך נחלש, אוכל לא טוב, בעיות עיכול כנראה מחלת מעי דלקתית כרונית. לא מסוכן, אבל מצריך טיפול, תרופות ודיאטה.
היא לא הפעילה לחץ. לא עודדה, וגם לא ניסתה להרתיע.
כרעתי ליד הכלוב. יצחק הסתכל בי, בלי לברוח ובלי לשרוט, רק הביט. ולאט התקרב, נגע באף בסורגים. שלחתי את היד לאט, כי למדתי עם השנים אל תלחץ על מי שפוחד. הוא הריח, נגע בעדינות בכף ידי ושם זה הוכרע בינינו.
לא בגלל שנפל עליי משהו מיסטי. פשוט, ראיתי בו את העייפות והבדידות שאני בעצמי חוויתי. שנינו הגענו עד כאן עם ויתור על דרישות ועם השלמה שקטה.
אני לוקח אותו, אמרתי.
היא מסתכלת עליי שוב. אתה יכול לחשוב על זה עוד קצת. לא חייבים עכשיו.
חשבתי המון זמן, אמרתי. רק לא ידעתי על מי.”
תוך כדי שממלאים טפסים, שמעתי שתיים מהמדריכות לוחשות: “באמת יצחק? מי לוקח חתול זקן כזה… בטח ריחם עליו.” לא נעלבתי רוב האנשים חושבים שצריך להתחיל אהבה עם תקווה לשנים ארוכות. אני סתם רציתי לרצות לא להיות לבד, לא לתכנן עתיד ארוך רק שיהיה לי מישהו כאן.
לפני שיצאתי הביתה, הביאו לי את יצחק במנשא. שוכב מכונס, כאילו תופס מינימום מקום שלא יפריע. יקח לו זמן להתרגל,” היא אומרת לי, יכול להיות שיתחבא, לא יאכל, יהיה קשה בהתחלה.
הנהנתי: אני כבר יודע מה זה קשה בהתחלה.
בדרך דיברתי אליו ברוך, כמו שמדברים לתינוקות או לחולים: שמע, אין לי מושג מה עברת עד עכשיו, וגם אתה לא יודע מה עברתי אני. בוא ננסה לא למהר לשום מקום, בסדר? אני לא גורר אותך לחיים חדשים. פשוט לוקח אותך הביתה.
כשהגענו, לא התחיל להסתובב כמו רוב החתולים. פתחתי את המנשא, שמתי אותו ליד הרדיאטור, חיכיתי. רק אחרי כמה דקות יצא לאט, בחן את השטח, הסתכל עליי ועל החימום, ושכב. הזקנים יודעים להעריך חום ושקט אמיתי.
שמתי שתי קערות מים ואוכל עם פורמולה מיוחדת, כמו שהווטרינר המליץ. הוא שתה, נשכב שוב.
בלילה כמעט לא ישנתי. כל רעש קטן, קמתי לבדוק. פחדתי, כי אחרי מה שעברתי, אתה לומד לפחוד לפני שיש מה לאבד בכלל.
למחרת נסענו לוטרינר בחור צעיר, רגוע, מסביר בנחת על הטיפול: לבדוק שלא משנים אוכל מהר, לשים לב למשקל, אין שאריות ממאכל של בני אדם, לשמור על רוגע, מים, דיאטה, תרופות, כל ההוראות. כתבתי הכל במחברת, כמו שכתבתי פעם את כל ההוראות שעלו לריפוי של איילת זל. אבל אז זה שבר אותי, עכשיו זה נתן לי משמעות הדאגה מצילה אותך מפני הריק.
השבועות הראשונים? לא קלים. יצחק בקושי בוטח, אוכל מעט, שוכב שעות לפעמים היה נדמה לי שהוא שייך עדיין למישהי אחרת. למזכרת לחיים הקודמים שלו. אני אפילו לא נקי במקומה.
לא היה צורך שהוא יאהב אותי כמו משפחה חדשה. לא לחצתי. פשוט עשיתי כל מה שצריך מים טריים, תרופות, לפעמים לשבת איתו על הרצפה ולקרוא עיתון בקול. אולי שירגיש שיש עוד קול בבית, אולי גם אני אשמע יותר חיים.
יום אחד, בזמן שחיממתי ארוחת ערב, פתאום שמתי לב שאני שם עוד צלחת על השולחן. כמו פעם, כשהיינו שנינו. הידיים זוכרות יותר מהלב. עמדתי רגע, שמתי את הצלחת חזרה בארון. מסתובב רואה את יצחק יושב ליד הדלת, מתבונן.
“אתה רואה?” אמרתי לו, “גם אני עוד לומד לחיות מחדש.”
הפעם הראשונה שאכל קצת יותר? זה היה באותו ערב.
החיים שלנו יחד לא התחילו באהבה גדולה. לא היה “מייד הבנו שזה זה”. זה התחיל פשוט מהסכמה שקטה לא להציק זה לכאב של זה.
עם הזמן למדתי מה עושה לו טוב: לשכב בבוקר ליד הרדיאטור כשאני מרתיח מים לתה. מים רק טריים. מפחד מרעש, אבל ישן מצוין ליד טלוויזיה דלוקה בשקט. הכי אוהב פינה של ספה, וגם בדיחה כזו התאהב בעכבר בד שמצאתי במגירה ישנה, בלי זנב ובלוי לגמרי. זרקתי לו אותו, פתאום הוא דחף עם הכף ברצינות.
“אוקיי,” חייכתי, “הגענו להסכם.”
הוא לא נהיה חתול עליז בין רגע. הוא נשאר זקן. לפעמים היה קם חולה, אוכל פחות, היינו שוב אצל וטרינר, מחביא תרופה בתוך פטה, בלילות בודק אם הכל בסדר. אבל בין לבין… חזרו החיים.
אחרי חודש, בפעם הראשונה קפץ לשבת איתי על הספה. לא על הברכיים, זה לא סגנון שלו, אבל התיישב מספיק קרוב שאוכל לגעת בו ביד. נשמתי עמוק, לא זזתי כלום, פן יירתע. הוא נרדם שם. ואני אחרי הרבה חודשים חשתי שוב שלווה. קטנה, שברירית, אבל תחושה של שלום.
דני, בני, התקשר פתאום. “במקרה אני באזור, אפשר לעלות?” פתחתי להפתעתי. הוא בא עם שקית רימונים, חתיכת מבוכה על הפנים, כמו שילד בא לבקר אחרי שהרבה זמן לא בא.
נכנס, מסתכל בסלון: מי זה? יצחק, אני עונה. וואלה, חתול מבוגר. בגללו לקחתי,” אני אומר.
הוא שותק רגע. לא מפחיד אותך שוב להיקשר?
שמתי קומקום, עונה בכנות. כן. אבל יותר מפחיד אותי לשוב לשתיקה הזו. וכמו שלא מגיע לאף אחד למות לבד, גם לא מגיע לחתול אחד להרגיש מיותר.”
דני משפיל עיניים, מזיז אצבעות על השולחן. אתה עדיין חושב על אמא? על היום ההוא?
לא מיהרתי לענות. היה קר. יצחק מרימים ראש, כאילו עוקב גם הוא. אני חושב. כל יום. במיוחד על זה שלא הייתי שם ברגע האחרון. אפילו שהיא שלחה אותי, אפילו שזו רק שעה. זה אף פעם לא משחרר.
דני שותק. אחר כך בלחש: גם אני חשבתי על זה אבל אתה יודע מה? אם אמא הייתה כאן, היא הייתה מתעצבנת עליך שאתה ככה אוחז בעצמך.
חייכתי במרירות. “יכול להיות.”
“לא יכול להיות בטוח הייתה צועקת עליך.” אחרי השיחה זה הרגיש כאילו משהו בוילון של הכאב זז. לא נעלם, פשוט פחות כבד.
מאז דני מגיע יותר. לא תמיד, לא משולש להבנות גדולות, אבל יותר. מביא לפעמים שקי אוכל, פעם אחת הסיע אותנו לוטרינר, פעם חדשה סתם שמיכה ליצחק. אצלנו הגברים, רגשות באות בעיקוף.
ו… פתאום גם יצחק משתנה. עדיין רזה, עייף, אבל יותר סקרן. מסתובב יותר בבית. אוכל יותר. אפילו מצליף בעכבר הבד הזה חזק שהעפתי אותו מתחת לארון הייתי צריך להביא סרגל להוציא. יושבים יחד אני בכורסה, הוא ישן עם הראש על הקצה של נעלי הבית שלי. הטלוויזיה ברקע, משהו על חדשות, הגשם בחוץ, ואני קולט: כבר כמה ימים לא שמעתי את הקול בראש: לא היית שם.
לא כי שכחתי, פשוט הוא כבר לא מנהל אותי.
כי עכשיו יש מישהו שצריך אותי לא אתמול, לא ברגע מהעבר שכבר לא יחזור. אלא כאן, במטבח הזה, ליד הרדיאטור הזה, עם העכבר הבד הזה.
וזה, מסתבר, מה שהיה חסר.
בוקר אחד, עוד בחושך, התעוררתי בתחושת מגע קל. יצחק ישב בצד המיטה, נוגע לי ביד בעדינות. לא רצה אוכל, לא נבח רק נגע עד שפתחתי עיניים.
התיישבתי. הבית אמר שקט של לפנות בוקר. נהיה לי חום בלב.
ליטפתי אותו ואמרתי בקול: “אז לא הייתי שם. אבל אני כאן היום. לא הספקתי פעם, אבל אני לומד להיות פה עכשיו.”
והפעם, זה לא שבר אותי.
מאותו יום, הלחץ ירד. לא כי הכל “הסתדר”, פשוט למדתי שלא צריך להיענש על כל דקה של חוסר שלמות. אשתי זה לא יֵחזיר, אבל את יצחק זה כן יגאל מבדידות, וייתן לו בית עד הסוף.
מאז יש לנו את הטקסים שלנו יצחק מחכה לקומקום בבוקר, אוכל, ישן בשמש אחרי הצהריים, בערב שוכב לידי מול הטלוויזיה. לפעמים אני תופס את עצמי חושב: אני לא האבא הראשון של יצחק, ובטח לא האחרון בזיכרונותיו. היו לו חיים לפניי, הרגלים, שקט שאף פעם לא אשמע. אבל יצא לי ללוות אותו בזקנה שלו לא ברחמים, אלא בכבוד.
אני חושב שאולי כל מה שחיפשתי אחרי הבית החולים לא היה סליחה או שכחה. רק את הזכות שאף אחד לא יישאר לבד אם אני יכול.
אני לא אשכח את הפרצוף של אותה עובדת, כששמע למה אני רוצה לקחת את הכי זקן. בשבילה זה אולי היה מוזר, בשבילי זו הייתה רק דרך להחזיר לעצמי קצת ממה שאיבדתי. כי אם אי אפשר להציל את הרגע האחרון למישהו שחשוב לך, לפחות תאחז בכל רגע שנותן מישהו עכשיו.
הבית כבר לא ריק.
פה שוב יש מי שמחכה. מי שצועד איתי למטבח, שמנשק אותי בלילה, שמנענע עכבר בלי זנב, שמתכרבל ברדיאטור. חזר לכאן משהו שלא היה לי המון זמן שקט פנימי, אמיתי, לא סתם בדידות.
ובינינו? אני לא חושב שאני ויצחק “הצלנו זה את זה”. זה יפה מדי להגדרה. פשוט איחרנו לגשר לאהבות אחרות, אבל למפגש שלנו דווקא הגענו בדיוק בזמן.
