יומן אישי, 7 באוגוסט
כל המושב ידע כבר מזמן שיואב חוזר מהעיר. הבנות התרגשו, עשו תסרוקות מיוחדות ובחרו שמלות יפות. ואני, ענבל היתומה, למה לי כל התחכמויות הבנות האלו? מי שאני זו אני. כנראה שדווקא זה מה שבדיוק תפס לו את העין, כי מהרגע הראשון יואב פשוט התאהב בי.
היה מי שקינא לי, כי איך זה שאני נכנסתי לו ישר ללב כשהוא הגיע למושב? כל הבנות נדלקו עליו, גבוה, רחב כתפיים, חתיך אמיתי. והכי חשוב גדל בתל אביב אצל הורים עשירים, למד אפילו באוניברסיטה יוקרתית באנגליה.
הסבא שלו, מאיר, היה שנים רבות ראש המועצה. כולם פה מחזיקים לו טובה, והוא מתפאר בהצלחות של כל הילדים והנכדים שלו. נראה שרק חיכה לסיבה טובה להדליק עוד סיגר.
ברגע שהשמועה רצה שיואב מגיע, כולן התכוננו. ולי, ענבל, לא היה כוח להצטיין, אז פשוט הלכתי רגיל. במקרה זה הספיק: יואב בחר דווקא בי.
כל הבנות ניסו לצוד אותו, הציעו לו ממתקים מתוצרת בית, חפשו כל תירוץ להתחבק איתו אבל הוא לא שם על אף אחת. חופשה נגמרה והוא בעצם הציע לי לנסוע איתו חזרה לעיר. סבא מאיר הזהיר: “הילדה סבלה מספיק בחיים, אל תפגע בה.” הוא הבטיח.
בחיפה, החיים שונים לגמרי. מרוץ עכברים, רעש, דרישות. קיוויתי שיואב יישאר רגיש ודואג כמו בימים הראשונים. אבל ככל שהחתונה התקרבה ולאחר ירח הדבש, משהו השתנה כאילו מביך אותו להיות עם מישהי כמוני. חמותי, רחל, התייחסה אליי בקרירות מתנשאת – כל מילה שלה, חדה כמו להב.
לא בישלתי נכון את המרק. את החולצות הוא אהב רק מגוהצות בדרך אחת. אפילו את הרצפה, טענו שאני לא יודעת לשטוף כמו שצריך. חיפשתי איך להתרחק, אבל גרנו כולם בדירה אחת, ולא תמיד היתה לי ברירה. חיפשתי גם עבודה, אבל יואב לא הסכים:
“כמה כבר תכניסי, עם התעודה הדלה שלך? תישארי בבית.”
אז נשארתי.
כשהייתי בהריון, יואב התלהב. הכל נראה שעלול להשתנות, אפילו רחל הפסיקה להתלונן כל הזמן לפעמים כעסה על יואב, שלא יפגע בי.
ואז קרה האסון ההוא. איבדתי את ההריון. מאז הכל רק החמיר.
“את לא מספיק טובה, לא חכמה, לא בריאה רק פנים יפות יש לך ובזה זה נגמר,” רחל נאנחה. יואב חייך חיוך מתנשא, כאילו אני לא באמת אשתו.
בהריון השני כבר לא הראה שמץ התרגשות. הכול הפך אדיש, מרוחק באותו שלב ישנו בנפרד, הוא חזר הביתה מאוחר, רק אחרי שנרדמתי. לא היה עם מי לדבר. ובלילות בכיתי לי אין לי הורים, גם לילדה שלי לא אפסח על טעויות.
כשהגיע הזמן ללדת, יואב כבר שבוע מחוץ לבית. הזמנתי אמבולנס לבד. ילדה נולדה. לא ידעתי לאן לחזור. אבל מול הדלת חיכתה מכונית עם בלונים. שמחתי אבל יואב לא היה שם. רק רחל וסבא מאיר שניהם חגיגיים ועם פרחים.
“תודה לך, נכדתי היקרה, זו המתנה הכי יפה שיכולנו לקבל,” אמר הסבא באושר. אפילו רחל נרגעה, לא הפסיקה ללטף את נכדתה.
בבית שולחן ערוך, עוגה שרחל בעצמה הכינה.
“רק עכשיו אני קולטת שיואב שלי כזה טמבל,” אמרה רחל, לא בחנה מילים. “יצא להסתובב, השאיר אותך לבד עם התינוקת. אבל נעבור גם את זה. את ואנחנו נסתדר. אני אדאג שהוא ייצא מהדירה. שלא יתפוס לנו מקום קרוב מדי שיביא עוד נשים או לא, הוא כבר לא מעניין אותי.”
“איך נקרא לה?” שאל סבא מאיר. “אולי מרים, כמו אמא שלך?”
לא הצלחתי לעצור דמעות. רחל חיבקה:
“תרגעי. עוד יהיו לך חיים טובים. תראי כמה טוב את אמא. חבל שהוא, יואב, לא ראה מה באמת הפסיד.”
“אני חוזרת למושב. שם יהיה לנו יותר טוב,” החלטתי.
“נכון מאוד.” הסכים סבא מאיר. “נגדל את הילדה ביחד.”
***
שנתיים אחרי, כשכבר גרנו במושב, ניגש אליי בחור בשם נדב פשוט, מקומי, תמיד שקט וחביב. פעם הייתי מושכת כתף ולא רואה אותו ממטר, אבל אחרי כל מה שעברתי, ידוע לי מה חשוב באמת: שיהיה אדם טוב, שיידע להגן.
“תני צ’אנס, איפה תמצאי עוד מישהו כמוני? אני מכיר אותך מילדות. ואם יואב יחזור?”
לא נתתי לו לסיים.
“זה לא רלוונטי. אני כבר לא אוהבת אותו.”
“מעולה!” שמח סבא. “מתחילים לארגן חתונה.”
***
לחתונה שלי עם נדב הגיעה גם רחל.
“איך אתה מתנהג לענבל?” נזפה בו רחל בסגנון הישיר שלה. “היא הלכה הביתה רגלית מהעבודה, אין פה סדר, הגרביים של מרים לא מקופלות.”
“מי את בכלל?” כעס נדב.
“חמותך,” ענתה רחל.
“לא. החמות לשעבר,” הוא חייך.
“יופי, מספיק לריב,” קטעתי בצחוק. “חמות היא תמיד חמות.”
“סליחה, אני סתם מרוב דאגה,” התנצלה רחל. “אני חוששת שלא תאפשרו לי לפגוש את מרים.”
“את מזומנת תמיד,” אמר נדב, “רק את המשפחה שלנו אנחנו בונים בעצמנו, בלי עזרה מבחוץ.”
הרגשתי גאווה ושלום אמיתי. ידעתי נדב לא ייתן לאף אחד לפגוע בי יותר. חייכתי בלב שלם.
