יומן אישי, יום חם של יולי, שנת 2005.
החיים שלי השתנו לחלוטין כשהייתי בת 16, עדיין בבית הספר. בכפר הקטן שלנו בגליל פרצה סערה של ממש. אנשים לחששו ברחוב, הצביעו עליי, המשפחה שלי התביישה לצאת מהבית. אבא שלי הפסיק להסתכל לי בעיניים. הלוואי והייתי מתה, במקום להביא כזאת בושה! הוא צעק באחת מההתפרצויות שלו. תעזבי לבית של סבתא שלך, אני לא מסוגל לראות אותך ככה.”
אז ארזתי תיק בקטנה ונסעתי ברכבת לבית של סבתא לאה במושב הסמוך. היא גרה בבית ישן בקצה, בלי יותר מדי נוחות, קר וחשוך, אבל נאלצתי להסתדר. החודשים האחרונים של ההריון היו קשים במיוחד הכול לבד, אף אחד לא מציע עזרה או שמלה של תמיכה. כשחוויתי את הצירים, מד”א בקושי הספיקו להגיע בזמן. ובכל זאת יעלתי את השלב הזה, ילדתי וגדלתי את הבן שלי, רועי, בבית הקטן של סבתא.
היו שאמרו שאני חייבת להתחתן, אחרת אין עתיד. אבל סירבתי. כל מה שרציתי זו עבודה, שקט לגדל את רועי.
כשרועי גדל ויצא ללמוד באוניברסיטת תל אביב, הבנתי שגם בשבילי צריך שינוי, אז יצאתי לעבוד בישראל אבל כעבור שנה עברתי לעבוד באיטליה בשמירה על קשישים.
בהתחלה לא היה לי קל לעזוב, הלב נקרע להיפרד מרועי. החיים ברומא לעומת הכפר שלנו זה עולם אחר. עבדתי כמטפלת אצל גברת איטלקייה מבוגרת, אישה טובת לב שתמיד אמרה לי תודה, לפעמים אפילו מוסיפה לי 400800 שקל במתנה לצד המשכורת סתם כך, מהלב. עם הזמן חסכתי מספיק, ואחרי כמה שנים כבר יכולתי לקנות לרועי דירה קטנה בדרום תל אביב ולעזור לו להתחיל את דרכו.
אבל הכסף שינה אותו; רועי כבר לא ביקר את סבתא, התקשורת בינינו התרופפה. זה כאב, ובכל זאת קבוע שלחתי לו 2,000 שקל בכל חודש, ואת היתר חסכתי לעצמי, כי ידעתי שאף פעם לא אחזור לגור בבית של סבתא לאה.
עברו השנים, רועי התחתן. כמובן, עזרתי לממן את החתונה ורכישת הכלים והציוד לבית. בכלל, חשבתי שסוף סוף אוכל לחסוך למקום משלי. אבל תוך חמש שנים כבר נולדו להם שני ילדים, וכשהתחילה המלחמה בצפון, כלתי הייתה שוב בהריון. המשכתי לעזור כלכלית עד כמה שיכולתי.
למרות כל זה, הצלחתי איכשהו לחסוך 80,000 שקל מספיק בשביל לקנות דירה קטנה לעצמי בשכונה טובה בדרום העיר. חברה מהעבודה מכרה שם דירה עם שיפוץ מושלם, וסגרנו בינינו.
בקיץ האחרון חזרתי כדי לסדר את הקנייה אצל עורך הדין, ושם קיבלתי את הבשורה מרועי:
אמא, מכרנו את הדירה וקנינו בית פרטי. עשינו את התשלום הראשון, עכשיו אנחנו צריכים ממך כסף לשני 72,000 שקל.”
על מה את מדברת? אני צריכה דירה משלי.
אמא, אי אפשר עכשיו. עם שלושה ילדים אי אפשר לגור בדירה קטנה. סמכתי עלייך.
כעסתי. למה לא חסכת בעצמך? למה לא אמרת לי מילה? תכלס, לא אתן את כל הסכום. אוכל לעזור אולי בהמשך, אבל זה הכסף שלי.”
אמא, לא אכפת לך מהנכדים שלך?”
בטח שאכפת. שלחתי לכם כל חודש 2,000 שקל, יכלתם לחסוך. עד עכשיו הייתם צריכים כבר לצבור את הכסף הזה.
עוד שנתיים-שלוש תרוויחי לך דירה, למה את צריכה עכשיו? ממילא תחזרי לאיטליה.
ומה אם יקרה לי משהו דחוף? אם אחזור פתאום? איפה אגור? אצל סבתא בכפר? אז תלך אתה עם הילדים לכפר!
הפעם החלטתי שאני עומדת על שלי. לא נתתי להם את כל הכסף. רועי נעלב בטירוף, ומאז לא דיבר איתי. שמעתי שהוא לקח הלוואות מכל העולם. אבל האם באמת הייתי חייבת שוב להציל אותם? כמה אפשר להסתדר על חשבון עצמי? אני גם רוצה פינה משלי.
סוגרת את היומן, ושונאת את כל הימים האלה של חשבונות משפחתיים, שתמיד גומרים בלי תשובה נכונה.
