אני עוזב, כדי שתביני את מי את מפסידה! תחיי שבוע לבד, תייללי לירח בלי גבר בבית אולי סוף סוף תלמדי להעריך דאגה! צורח רועי, תוך שהוא זורק לתוך התיק הספורט גוש גרביים ורק כמעט מפיל את האגרטל הירוק שירשתי מסבתא.
עמדתי שם בשקט, נשענת על המשקוף, הלב שלי רוקד בין עלבון לצחוק בלתי נשלט. בעלי, בן שלושים, “ילד גדול” אחד, עמד במרכז הדירה אותה אחת שרכשתי הרבה לפני החתונה ומנפנף לי בעזיבתו כאילו העולם יקרוס בלעדיו. ממש מאמין שבחוסר הנוכחות שלו אני אקמול כמו סוקולנט שנשכח על עדן החלון.
הכל התחיל, כמו תמיד, אחרי שבת אצל שׁוֹשִי, אמא של רועי. שושי, בכישרון מיוחד, יודעת לתת מחמאות שנשמעות כמו קללה ועצות שנקראות פקודות מילוליות, בקול של רס”ר.
רועי חזר משם טעון אפשר היה לראות עליו: שפתיים קפוצות, עיניים מחפשות לכלוך, נחיריים נושמים ביקורת.
מָעֵירָה, למה שוב המגבות באמבטיה לא תלויות לפי צבע? פנה אלי, וכבר לא טורח להוריד נעליים בכניסה. אמא אומרת שזה יוצר רעש בעין ומפר את פנג שואי בבית.
נשמתי עמוק.
רועי, אצל אמא שלך הפנג שואי זה פרק מחיים שכאלה. לי נוח לתלות את המגבות לפי גובה ולא לפי צבע, כדי שיהיה קל לשלוף כשצריך.
רועי הזעיף פנים, התקרב לסירים במטבח, והרים את מכסה הסיר.
שוב ירקות חתוכים גס? אמא אומרת שאשת חיל טוחנת הכל למרקם אחיד, זה מתעכל טוב יותר אצל הבעל. את פשוט מתעצלת.
רועי, שמתי את הכף בצד לאמא שלך אין שיניים כי קמצה על רופא שיניים וקנתה עוד סט צלחות, אבל לך יש, אז תאכל.
פניו האדימו, פיו התכווץ, ועיניו כמעט יצאו ממסגרת הפנים. רצה לשלוף עוד פנינה ממאגר השושיאליות של אמו, אך נבלע בשתיקה, כמו פינגווין בחלום של יוני.
ואז החליטה “לחנך אותי”.
זהו! “נמאס לי מהזלזול שלך!” הכריז דרמטי ואסף את תיקו. אני הולך אל אמא. שבוע. תחשבי טוב. כשאני חוזר רוצה לראות פה סדר מופתי ומכתב התנצלות!
דלת נטרקה. שקט נחת בחלל הבית.
הרגשתי חור שחור, אבל גםהפתעה: הקלה מתוקה. שיעזוב את ביתי, וחשב שייצור עונש על ידי השארת שקט ושלווה? אסטרטגיה מבריקה.
אבל הגורל ידע להפתיע אפילו יותר מטנטרומים של רועי.
למחרת, בחלום-עבודה, הבוס שלי מושיב אותי בחלל מוזר.
מאירה, שלוחה בנתניה בוער. צריך לנסוע שלושה חודשים שם. שכר כפול, בונוס תקבלי מספיק כדי לקנות רכב חדש. אין לי על מי לסמוך חוץ ממך.
כנפיים דמיוניות פרשו מאחוריי. שלושה חודשים! בלי רועי, בלי הטלפונים של שושי, ליד הים התיכון (גם אם רק ממרפסת עם שמש הכי חזקה בעיר), עם שכר ענק בשקלים חדשים.
אני מסכימה! נפלט לי.
יצאתי מהמשרד. חשבתי הדירה תעמוד ריקה שלושה חודשים; ולשלם ארנונה זה לא זול, אפילו בחלום הזה. ואז התקשרה יעל.
מאירה, הצילו! אחותי ואישתה ושלושת הילדים נתקעו אצלנו, בשיפוצים, אין איפה לישון, מלון עולה הון, והם רעשניים אבל ישלמו מזומן מראש ושווה.
קיבלתי רעיון שטני כמו פסיפס שהשתלב.
יעלי, שיכנסו. מחר. אשים מפתח אצל השומר בלובי. רק דבר אחד: כל גבר שיבוא ויעשה הצגות להעיף החוצה.
בערב ארזתי מזוודות, את החפצים היקרים דחסתי לקופסה לקחתי לאמא, והכינותי דירה להשכרה כמו באגדה. רועי? ענה לי ב”אני מחנך אותך”.
בבוקר טסתי, וכך נכנסו לבית משפחת ששון: ירון, רחלי, שלושה ילדים בגובה דשא, והכלב התקני גולדון הגדול והשמח.
שבוע חולף כזמן בחלום. רועי, כך הבנתי אחר כך, סבל שבוע מלא “גן עדן” אצל שושי אמא טובה פרונטלית, אבל חיה בבית? החיבוקים שלה חונקים.
רועי, אל תלעס בקול, שושי מתקנת אותו בארוחת בוקר.
רועי, למה אתה מוריד מים פעמיים? המונה רץ, כפרה.
בן, אל תשב ככה, עמוד השדרה יתעקם, תהיה כפוף כמו דודה גילה.
בסוף אותו שבוע, רועי נשבר. חשב שאני התחרפנתי מבדידות, בוכה אליו בלילות, והגיע הזמן לשוב כגיבור הביתה. קנה שלוש חרציות חיוורות (הסמל שלו לסליחה) והגיע הביתה.
ניסה לפתוח את הדלת המפתח לא מסתובב. דופק בדלת.
מצד השני הופיעו קולות שמזכירים צעדים של להקת עפרי בר בגשם, ואז נביחה עמוקה שמרעידה את הקירות.
מי שם? שאל קול בס.
אני רועי, הבעל. תפתחו לי…
הדלת נפתחה. ירון, ענק בדלת צרה, בחולצת גופיה ומלקחיים ביד (עושים על האש במרפסת). לידו גולדון, שבדיוק ניסה ללקק לעצמו את הזנב.
בעל? ירון חייך, מאירה לא כאן. נסעה. אנחנו שוכרים, עם חוזה, עם מזומן. מי אתה?
אני הבעל! צרח רועי. זו הדירה שלנו
תראה, מאירונת אמרה: אין בעל, יש אמא. דירה ריקה. רוצה תחזור לאמא שלך. תשחרר אותנו. רחלי, תביא חריף!
הדלת נטרקת לפרצוף.
הטלפון שלי נחרך מקריאות תוך דקה. ישבתי במרפסת דמיונית בנתניה, אוכלת שרימפס (כי החלום מתעלם מכשרות) ושותה יין לבן.
הלו? עניתי בעצלות.
את נורמלית?! רועי רעם, צורח מעבר לקו מי אלה בבית שלנו? למה לא פותחים לי?! אני חזרתי וזה קרקס שם!
רועי, תרגיע, חתכתי. עזבת בעצמך. אמרת לשבוע, אולי לנצח, שאלמד להעריך. הבנתי. לחיות לבד יקר ומשעמם, פתחתי לשוכרים, עם חוזה לשלושה חודשים.
שלושה חודשים?! כמעט בכה.
תלך לאמא, טעים שם, מגבות מסודרות, אוכל טחון, נהדר. אותי זה כבר לא מעניין. אני בשליחות. אחזור לא בקרוב.
את מתגרשת? אני פונה למשטרה! השפריץ רוק דרך הטלפון.
תלך. הדירה שלי, בעלות על שמי. החוזה חוקי, מיסים משולמים. בכלל לא רשום פה. אתה סתם אורח.
ניתקתי.
כעבור עשר דקות, התקשרה שושי. עניתי כי הייתי סקרנית.
מאירה! הקול שלה צורם כמו מורסה פיצוץ. איך זרקת את בעלי לרחוב? אין בך בושה? באגף המשפחה חוק כתוב, אשת חיל דואגת לבעל ולממלכה!
שושי, עצרתי אותה חוק שוויון כתוב, בעלות דירה רשומה רק על שמי. הבן שלך עשה ניסוי בחינוך ונכשל. המורה למדה, התלמיד קרס.
את את חוצפנית חומרנית! גנחה שושי לבעל צריך חלל אישי! את שוברת משפחה! אתחיל מחאה באגודה!
תגיעי עד “ספורט טוטו”, צחקתי. תזכרי להגיש לרועי רסק, הוא שכח איך ללעוס מרוב חמיצות.
היא השתנקה, ניסתה לאיים, אך החנק שלה נשמע כמו פקס ישן שנתקע.
שלושה חודשים חלמתי. כששבתי שקט, בית מצוחצח, אפילו הברז טופל סוף־סוף. ירון ורחלי עזבו בנקיון שאין כדוגמתו.
רועי הופיע שעתיים אחר כך. חיוור, רזה, עייף. שלושה חודשים אצל אמא החזירו אותו לגיל שבעים.
מאירה, התחיל, מציץ בנעליים יאללה, בואי נסגור את זה. הבנתי. אמא קצת מגזימה. נתחיל מהתחלה? החזרתי את התיק.
חסמתי בכניסה עם מזוודה.
רועי, אין למה להתחיל. לימדת אותי להעריך. ירון תקן ברז בחצי שעה. אתה בכית על זה שנה.
אבל אני בעלך! נחרד, כמו ילד שמגרשים אותו מהלונה פארק.
היית בעל, הפכת למשא, חתכתי. חפציך אצל השומר. המפתחות, בבקשה.
את לא עושה את זה!
אני כן. השיפוץ עשה אבי, עם קבלות. כל מה שעשית קטרת.
אבל
נגמר. ההצגה הסתיימה, הקהל התפזר.
עמד, מתאמץ להבין איפה התכנית שלו התרסקה.
סגרתי דלת. קליק המנעול סימן פתיחה לחלום חדש.
מספרים שרועי אצל שושי עד היום. היא בודקת לו מתי לאכול, עם מי לדבר ועל מה לחלום; הוא הולך כפוף, שותק ומביט בנשמות רפאים במרצפות, פן ידרוך על מוקש מצב רוח אימהי נוסף.
