הביאה תמר את החתן שלה לכפר, והוא שם לה תנאי…
אורי ראה את האוטובוס מתקרב בשביל העפר שמוביל אל הכפר, וכבר השליך את הכדור ורץ אל התחנה בכל כוחו. החולצה המשובצת פתוחה, שערו הבהיר מתנופף ברוח.
“אמא, אמא הגיעה” לא הצליח לחשוב על שום דבר אחר תוך כדי ריצתו. אבל תמר ירדה מהאוטובוס לא לבד לצידה פסע גבר מלא, בחליפה אפורה בהירה. הליכתו לצד אמו של אורי, עם המזוודה העורנית ביד ממש כמו מנהל חשוב.
אורי זינק אל אמו ותפס לה ביד, מביט לה בעיניים בשמחה.
שלום, בן שלי, אמרה תמר תוך שהיא מתכופפת ונושקת בראשו של אורי.
מה נשמע, מותק! הרעים הגבר, ומיד התחיל לטלטל בחיבה את שערו של אורי. כף ידו הייתה כבדה, והילד כמעט נשמט מהמקום מהברכה ה”מלבבת” הזו.
תיכנסו, שבו לשולחן, הזמינה בכבוד רב רינה, אמא של תמר.
תודה, תודה, גב’ רינה, ענה בגאווה דוד, תוך שהוא סוקר את השולחן המלא כל טוב.
הנה, תראי מה זה כפר! הצביע לעבר האוכל. בתל אביב הכול בשוברי מזון, התקופה קשה, אבל כאן כולם מגדלים בעצמם הבשר שלהם, הכל טרי.
והחלב, והשמנת שלנו, הוסיפה רינה כמעט בשירה, וגם הירקות מהגינה.
כל עוד יש כוח, אנחנו מגדלים, הצטרף לשיחה אברהם, אבא של תמר, אדם שקט ודק גזרה, שעבד שנים כטרקטוריסט במושב.
גם אנחנו מסתדרים, שוברי מזון שוברי מזון, אבל אני מביא לפעמים דברים מהעבודה דרך קשרים, השוויץ דוד והעביר את ידו על ראשו המקריח, דואג לתמר למעדנים.
אורי בחן את הגבר הזר, מנסה לחשוב אילו תירוץ ימצא כדי להתקרב אליו. בעיר, שם התגורר אורי עם אמו, למד בבית הספר ושיחק עם החברים בחצר הוא היה מוצא את עצמו לא פעם מעיף מבט על האבות של הילדים, וחושב לעצמו איך היה נראה אם היה לו אבא.
הוא דמיין הליכה עם אביו לגן החיות, או משחק כדורגל משותף. לפעמים היה בטוח שאביו דומה לשמעון האבא של נועם, ולפעמים נדמה שמדובר באיש זר לגמרי.
ועכשיו, כשהגבר הזה יושב לצד אמא שלו, אורי חשב שאם הוא הגיע לכפר, אולי הוא באמת יהיה אבא שלו.
אורי לקח את המטוס מעץ שסבא אברהם בנה במו ידיו, גוזר ומלטש את הכנפיים כדי שיהיה ממש דומה למטוס אמיתי, הוא ניגש לדוד המלא ונבוך הראה לו את המטוס:
תראה איזה מטוס! הגיש בשקט את הצעצוע לאורח.
וואו, דוד תפס את המטוס וחבט חזק מאוד במדחף שהכין סבא אברהם בזהירות. המדחף לא הסתובב, רק ניתק מהגוף ונפל. צעצוע עדין מדי, פלט דוד והחזיר לאורי את המטוס.
הילד הרים את המדחף מהרצפה, מבטו פונה אל סבא.
נתקן, אמר אברהם בטון של הבטחה.
דוד שלנו ראש צוות, מיהרה תמר להחליף נושא, עובד אחראי מכונות במפעל.
דוד הנפוח עוד יותר התהדר: זה נכון.
תמר, אישה בת שלושים, עובדת כתופרת במפעל, זו הפעם הראשונה בחייה שעמדה להתחתן שמחה שיש לה חתן מכובד, בעל משרה, וגם מבוגר ונראה שאפשר לסמוך עליו. היא דאגה להעמיס לו על הצלחת גם דגים מטוגנים וגם לביבות עם שמנת טרייה.
כשהם יצאו למרפסת, פרש דוד את ידיו לצדדים וקרא: איזה יופי זה כאן! והריח של האוויר!
דוד, אתה אוהב פה?
מה זאת אומרת! בטח שאני אוהב.
יפה, אז ננשום קצת אוויר, ננוח, ומחר ניסע לתל אביב יחד, אורי חייב לקנות תלבושת לבית הספר.
תגידי לי, תמרי, למה לקחת את הילד לעיר? אין פה בית ספר?
יש פה רק בית ספר יסודי
אז שיעשה עוד שנה בכפר, ואחרי זה ניקח אותו. בדיוק נסיים את השיפוץ בבית, נקנה רהיטים חדשים, כי אצלך הכול ישן.
רינה שמעה את הצעתו של דוד והרימה מבט מודאג לעבר אברהם. הוא, כמו שנהג אורי לומר, “שיחק בשפם” כועס ומתחבט במחשבה של חתנה הפוטנציאלי של בתו.
אבל דוד, זה סיפור בית הספר, החפצים, הכול להעביר לכפר
כמה דברים כבר צריך לילד? תראי איזה גן עדן כאן: אוויר, חלב, ירקות, פירות יפרח לנו כאן. וההורים שלך ישגיחו, ובתל אביב אין לנו זמן אנחנו עובדים. אז עוד שנה בכפר, בינתיים נתחתן, ונבנה לנו בית. מה את אומרת, תמרי?
איזה “הצעה”, רטן אברהם ונענע בשפמו. זה תנאי, לא הצעה.
ביום למחרת, תמר הסבירה בעדינות למה היא לא לוקחת את אורי הביתה. הילד הנהן, אך לא הוציא מילה מפיו. כשהלכה אמו לתחנה יחד עם דוד, אף אחד לא מצא את אורי. רינה חיפשה בעליית הגג ובסדנה של סבא הוא לא היה שם.
איפה הוא נעלם, היה פה הרגע. והאופניים שלו עוד פה.
ימצא את עצמו, בטח רץ לשחק עם חברים, ניסה דוד לזלזל.
תמר הביטה עוד פעם אחת אל החצר, ויצאה מחוץ לשער. אורי הסתתר כל הזמן הזה בין הצללים בצריף הפחמים, מתבונן דרך הסדק בדלת. הוא רצה לקפוץ החוצה ולרוץ אל אמו, לתפוס לה ביד, אך התאפק ועמד בקשיבות תחושת הילד שלו הייתה ברורה: ברגע שהגיע האיש המקריח, הוא פתאום הפך למיותר.
בידיו אחז אורי את המטוס השבור, ודמעות החלו לזלוג מעיניו. הוא לא היה ילד רגיש מדי גם כשסבא גער בו ונתן לו מכה קלה אחרי שניתק את הסירה ורצה לבד לחצות את הנחל לא בכה.
הוא ידע שסבא רק מעניש כאשר יש סיבה אמיתית. אבל עכשיו, כשאף אחד לא נגע בו לרעה, הדמעות פרצו החוצה, והוא ניגב אותן באגרופיו, מנסה להיפטר אותן.
הנה הוא! צהלה רינה כשחזרה מהתחנה כשכבר תמר ודוד נסעו. אל תדאג, נכדי, אמא שלך תחזור תוך חודש, כמו שהבטיחה, בינתיים נקנה לך מדים לבית הספר פה במועצה, אתה הרי אוהב אצלנו בכפר.
אורי הוריד את ראשו, שערו הבהיר מתכסף במצחו. חשב על חבריו הילדה והילד מהשכונה בעיר ופתאום רצה שוב אליהם, מאוד. כמובן, יש לו פה חברים, אבל הוא כבר הבין: בקיץ הוא חי עם סבא וסבתא, אוהב אותם מאוד, אבל לקראת סתיו הוא חוזר לעיר ותמיד שמח שם לא פחות.
השבוע עבר מהר. אורי שיחק עם הילדים ושכח כמעט מהאכזבה שהאם לא לקחה אותו הביתה.
רינה כמעט הפילה את הדלי כשראתה את תמר עומדת ליד השער.
בת שלי, לא ציפינו לך.
תמר צנחה עייפה אל הספסל:
הבטחתי לבוא בעוד חודש, ובאתי אחרי שבועיים. באתי בשביל אורי.
מה פתאום? הרי החלטנו שישאר פה. או שדוד שינה דעתו?
אני, אמא, שיניתי, לא מתכוונת לוותר על הבן שלי. ודוד? הלך לרונית רואת-החשבון מהמפעל, מביא לה מעדנים מהעבודה כי אין לה ילדים. ולי, כך אמר, “דמי מוהר” בדמות אורי, אסור לי להוציא אותו מהכפר.
רינה הביטה בעצב על בתה. רצתה אושר לבתה, אבל לא כזה לא עם דוד.
אולי זה לטובה, בת שלי.
לטובה, אמא, לטובה. אני לוקחת את אורי, אקנה לו תלבושת ואהיה איתו בבית, נוביל אותו לכיתה ב’, נחזור לחיים שלנו. הסתדרנו עד עכשיו עם אורי נמשיך להסתדר. לי, אמא, לא היה חסר אוכל מהעבודה של דוד. רציתי רק משפחה, אבא לאורי ובעל לי.
בחצר הופיע אורי, עמד והביט נדהם באמא. הוא היה כל כך מופתע, ששכח לגמרי את הכעס ורץ אליה:
אמא!
בני! התגעגעתי אליך! תמר חיבקה אותו, מביטה בפניו השזופים באתי בשבילך, תיכף חוזרים לעיר, בקרוב מתחילה שנת הלימודים.
אורי הביט בה מופתע, כאילו לא מעכל.
נחזור לחיים שלנו. תלמד, אני אבדוק לך שיעורים, ואשלח אותך לחוג ולחוג כדורגל כמו שרצית.
אורי מנסה להכניס כמה שיותר חפצים לתוך התיק שלו, כדי שלאמא יהיה פחות כבד לסחוב.
מספיק, בן, יהיה לך קשה.
לא, אני חזק!
סבא וסבתא ליוו את תמר ואת אורי עד התחנה. האוטובוס הגיע, מבריק, עלה על השוליים העפר ועצר הדלת נפתחה, ואורי התיישב ליד החלון, מנופף בידו לסבא וסבתא עד שנעלמו מעבר לעיקול.
בידו אחז אורי את אותו מטוס עץ שסבא תיקן, ומדי פעם הביט באמא. אורי נסע הביתה ובליבו של ילד הוא הרגיש טוב טוב: זו שמחה גלוייה, וגאווה גדולה לשבת עם האדם שהכי אוהב בעולם אמא שלו.
