הביאה אילת את החתן למושב, והוא העמיד לה תנאי…
יונתן ראה את האוטובוס מתקרב בשביל העפר של המושב, זרק את הכדור ורץ לעבר התחנה בכל הכוח. החולצה המשובצת פתוחה, שיערו הבלונדיני מתנפנף מהרוח.
אמא, אמא באה זו היתה המחשבה היחידה שרצה לו בראש בריצה. אבל אילת לא ירדה לבד מהאוטובוס לצדה הלך גבר מוצק, בחליפה אפורה־בהירה. הוא צעד לצידה של אמא, נושא תיק ביד, ונראה ממש כמו מנהל חשוב. יונתן רץ אל אמו, תפס בידה והביט בה בעיניים נוצצות.
שלום, בן שלי, אמא התכופפה, נשקה לו על הראש, חיבקה אותו.
שלום, אלוף! הרעים בקולו הגבר לצד האם מיד לברך בחום תוך שהוא פורע בשערותיו של יונתן. ידו היתה כבדה, ויונתן כמעט נפל לאחור מהשלום הנמרץ.
בואו לשולחן, הזמינה בחום זהרה, אמא של אילת.
תודה, תודה, גברת אמר חגי בפנים מלאות חשיבות, ונעץ מבט בשולחן העמוס כל טוב.
הנה מה זה מושב! הצביע. בעיר הכול בקיצוב, אומרי רפורמות, משברים… וכאן, כולם עם גידולים משלהם בשר, ירקות, כל טוב.
וגם חלב מהרהפת, שמנת מעשה בית… הצטרפה זהרה, כמעט מזמרת.
כל עוד יש לנו כוח, אנחנו שומרים על שלנו, העיר יוסף, האב של אילת, גבר רזה ומעשי כל חייו, שנהג קומביין בכל עונת קציר.
גם אנחנו לא פרייארים! העמיד פנים של צניעות חגי, מלטף את הקרחת יש לי אחות שעובדת בסופר, מדי פעם משיגה דברים טובים מתחת לשולחן מפנק ככה את אילת.
יונתן הסתכל על האיש הזר והשמין והרהר בלבו איך ייגש אליו. בעיר, שם גר עם אמו, הלך לבית־הספר ושיחק עם החברים בחצר, היה לעיתים בוחן את האבות של חבריו ותוהה כיצד היה אבא שלו אילו היה לידו. לפעמים דמיין טיול בגן החיות או משחק כדורגל עם אבא, חושב אולי יהיה דומה לאבא של רועי השכן, או של ניר, או אחר לגמרי. ופתאום, כשעכשיו יושב לידה האיש המוזר הזה, הבין: אם הוא פה עם אמא, אולי הוא בעצם יבוא להיות אביו.
יונתן לקח מטוס עץ שסבא יוסי הכין לו ביד, שייף וחרט עד שהיה דומה לדבר האמיתי, ניגש לחגי שבדיוק סיים לאכול ושיט בפניו במבוכה: “תראה איזה מטוס יש לי!” והושיט את הצעצוע.
וואו, חגי חטף את המטוס וסובב חזק את הפרופלור. הפרופלור לא הסתובב, אלא נפל לצד. צעצוע קצת עדין שלך, אמר חגי והחזיר את המטוס ליד יונתן.
הילד הרים את החלק הנופל, הביט בסבא.
לא נורא, נתקן, הבטיח סבא יוסי.
חגי הוא מנהל אצלנו, מיהרה אילת להחליף נושא אחראי על התחזוקה במפעל.
חגי הפנה מבט של חשיבות לעברה: אמת, כך זה.
אילת, תופרת במפעל טקסטיל, התרגשה לראשונה בחייה עומדת להינשא למישהו רציני, בן אדם בתפקיד, בוגר ממנה, מנוסה יותר. היא התקרבה אליו עוד, מגישה לו דגים מטוגנים ולביבות עם שמנת מתוקה.
כשיצאו למרפסת, פרש חגי ידיים: “נו, לא יופי פה?! ואיזה אוויר!”
חגי, אתה אוהב פה?
מה השאלה! בטח שכן.
יופי, ננוח, ננשום עמוק, מחר נוסעים לעיר, ניקח את יונתן, צריך לקנות לו מדים לבית הספר.
אבל תגידי, אילת, למה את סוחבת את הילד לעיר? אין בית־ספר כאן?
פה יש רק יסודי…
נו, אז מה. שיישאר שנה. נכין את הדירה, נרכוש רהיטים, אצלך הכול ישן שנותנים לי… ברגע שנארגן שם הכול, ניקח אותו.
זהרה נבהלה מהתנאי. יוסף הביט בזעף, מכרסם בשפמו הדק, אמר: “איזו הצעה זאת? זה תנאי.”
למחרת, כשאילת הסבירה ליונתן למה הוא נשאר, הנהן בשקט אך לא אמר אף מילה. וכשחגי ואילת יצאו לתפוס את האוטובוס, אף אחד לא מצא את יונתן. זהרה חיפשה לו בעליית הגג ובסדנה של סבא. לא היה.
לאן הוא נעלם, היה כאן לפני רגע!
מה הבעיה? עם החברים רץ איפשהו, פטר חגי.
אילת יצאה שוב לחצר, יונתן צפה בהם מתחת למחסן העצים, מוסתר, נושא ביד את המטוס השבור. דמעות זלגו; הוא לא היה בוכה אף פעם, לא אפילו כשסבא העניש אותו על השטויות שעשה בנחל. אבל עכשיו, בחרישת הלב, הרגיש מיותר – האיש הקירח תפס את המקום של אבא.
הנה הוא! קראה זהרה כשחגי ואילת כבר נסעו. אל תדאג, ממי, אמא תגיע עוד חודש, כמו שהבטיחה, ואנחנו נקנה לך תלבושת וחוזר חלילה. הכי טוב אצלנו, נכון?
יונתן השפיל ראש. נזכר בחברים בעיר, כל כך רצה לחזור אליהם. אף פה במושב היו לו חברים, אבל הבין תמיד, שיש לו פה קיץ ובסתיו חוזרים לעיר שהוא אוהב.
עברו שבועות, הרעיון שאמא עזבה בלי אותו נשכח בפעילותו האין־סופית עם חברי המושב.
ופתאום זהרה נפעמה לראות את אילת בחזרה. בת, לא ציפינו שתגיעי.
אילת התיישבה על הספסל באנחה: אמרתי חודש, באתי אחרי שבועיים. באתי לקחת את יונתן.
אבל, היה סיכום שישאר כאן. או שחגי שינה את דעתו?
אני שיניתי, אמא. אני לא מוסרת את הבן שלי. וחגי התחיל להסתובב אצל רווקה מהמושב, מביא לה מתנות מאחותו, אין לה ילדים. ואני, כך הוא אמר, הנכסים שלי זה יונתן. והציב את התנאי: לא לקחת אותו מהכפר.
זהרה הביטה בעצב על בתה. רצתה לראות אותה מאושרת, רק לא עם אחד כמו חגי. אולי טוב שזה נגמר, בתי.
טוב, אמא, טוב. אקנה לו מדים, ילקוט חדש, ארשום אותו לכיתה ב’ ונחזור למה שהיינו. חיינו טוב עם יונתן, ממש לא צריכים את התחמונים של חגי. רציתי משפחה, לא מוצרים עם הנחות מהסופר… ושיונתן יזכה באבא אמיתי.
יונתן הופיע בחצר ועמד נדהם. בבת אחת פרץ ריצה אל אמא, שכח את כל הכעסים: אמא!
בן יקר, כמה התגעגעתי! חיבקה אילת, התאמצה לראות את פניו השזופים. באתי לקחת אותך, בקרוב תתחיל ללמוד.
יונתן התבונן באמא.
נחיה כמו תמיד, אמרה אילת, אלמד איתך, אחזור לבדוק שיעורים, ואקח אותך גם לחוגים ולכדורגל, כמו שרצית.
יונתן ניסה לדחוס עוד ועוד לתוך תרמילו, שאמא לא תסחב יותר מדי.
די, בן, יהיה לך כבד.
לא כבד לי! אני חזק!
סבא וסבתא ליוו אותם אל התחנה. האוטובוס נעצר, פתח דלתיו, יונתן עלה ראשון, תפס מושב ליד החלון ונפנף לסבא וסבתא עד שנעלמו מעבר לסיבוב.
בידו החזיק במטוס העץ שסבא תיקן, והביט על אמא. הוא בדרך לבית שלהם. והוא הרגיש, בלב הילדותי אמא היא המרכז, היא הבית, וביחד הם הכי עשירים בעולם כי יש להם זה את זו.
וכך למד יונתן: במשפחה, אהבה ומסירות חשובות מכסף, מתנות או תנאים ובלעדיהן, אין אושר אמיתי.
