שכתובתי את הדירה התלת-חדרית שלי על שם הבן שלי בעודני בחיים, כדי שלילדים יהיה קל יותר

כל החיים לימדו אותנו: “הכי טוב לילדים”. ויתרנו על עצמנו, לא קנינו בגדים חדשים, חסכנו כל שקל העיקר שלהם יהיה מורה פרטי, אוניברסיטה טובה וחתונה מפוארת.
קוראים לי תמרה אברמוב. אני בת שישים וארבע, אלמנה כבר שבע שנים. בעלי, פיני, היה מהדור הישן עבד כמהנדס ראשי, וכשנפטר נשארתי לבד בדירת שלושה חדרים גדולה במרכז תל אביב.
הבן היחיד שלי, גיא, יצא בחור טוב. הוא בן שלושים וחמש, נשוי לנועה בחורה חכמה, נחושה ויודעת בדיוק מה היא רוצה. הנכד שלי, עומר, גדל אצלם. הם גרו בדירת שלושה חדרים משכנתה בדרום העיר, ותמיד התלוננו על חוסר כסף.
רציתי להיות אמא טובה באמת. הסתכלתי על הדירה הגדולה תקרות גבוהות, פרקט, ספרייתו של פיני. חשבתי לעצמי: בשביל מה אני צריכה כל המקום הזה לבד? אני הולכת מהמטבח לחדר שינה וזה הכל. והם? צפופים שם.
באחת הארוחות הערב, אמרתי:
“תגידו, גיא, נועה בואו תעברו לגור אצלי. לעומר ניתן את חדר העבודה של הסבא. את הדירה שלכם תשכירו, תסגרו מהר את המשכנתה. לי לא צריך הרבה, אני אסתדר בחדר השינה. וכדי שלא תסתבכו בירושה וכספים אחרי, אני אעביר על שמך, גיא, את הדירה עוד בחיי. נו, מה זה משנה למי רושמים, מי בכלל בודק, אנחנו משפחה.”
זו הייתה טעות חיי.
הבן התנגד עשר דקות כנהוג, אבל נועה מיד חייכה.
שבוע אחרי זה ישבנו אצל עורך הדין. חתמתי על מתנה. נתתי את הזכויות בדירה שבה נולדתי, שהקמתי עם בעלי לבן שלי. הייתי בטוחה שאני קונה לעצמי שקט לעת זיקנה, מוקפת במשפחה.
הם עברו חודש לאחר מכן.
בהתחלה היה מושלם ארוחות משותפות, צחוק של נכד.
ואז התחיל מה שנקרא אצלנו “הדחקה רכה”.
בהתחלה נועה טענה שהספרייה הישנה של פיני אוספת אבק ומסכנת את עומר. בזמן שהייתי אצל רופא, הם הביאו מובילים ושלחו את כל הספרים למחסן אצל הדודים במושב.
אחר כך התחוור לה שהספל האהוב עליי “מקלקל את המראה של המטבח החדש”.
אחר כך גיא התחיל להעיר:
“אמא, אל תדליקי את הטלוויזיה כל כך חזק, נועה נחה מהעבודה.”
“אמא, היום באים אלינו חברים בערב, תישארי אצלך בחדר, בסדר?”
הרגשתי אורחת בבית שלי. התהלכתי על קצות האצבעות, חששתי להיכנס למטבח. הפכתי לצל של עצמי.
הגיע נובמבר. נועה גילתה שהיא בהריון שני.
בערב אחד גיא נכנס אליי. היה נבוך, שיחק בטלפון:
“אמא… זה, אה… אנחנו מצפים לעוד תינוק. אנחנו צריכים עוד חדר. ו… לך לא קל לגור בעיר, עם הרעש והזיהום. הרי יש לך את הצימר היפה במושב. בואי תעברי לשם לחורף, נעשה רק תיקונים באביב שיהיה לך טוב. הרבה יותר נעים בטבע, נכון?”
“גיא,” נחנקתי, “איזה צימר? זה בית עץ ישן! אין שם חימום, רק תנור ברזל, והמים בכלל בחוץ! עוד רגע חורף!”
“נקנה לך תנורים, אל תדאגי,” התערבה נועה. “את הרי תמיד אמרת הכל בשביל הנכדים. אל תהיי אנוכית. הדירה עכשיו של גיא, אנחנו יכולים להחליט.”
מקט.
לא בכיתי. הכל קפא בי מבפנים.
באותו ערב ארזתי שני מזוודות. גיא הסיע אותי לצימר, הוריד את השקיות, הציב שני תנורים זולים ותחב לי ליד חמשת אלפים שקלים. “אבוא לבקר בשבת עם קניות,” מלמל ונעלם.
הוא לא בא.
בלילה הראשון ירדו הטמפרטורות לעשר מעלות מתחת לאפס. הבית בקושי החזיק חום. התנורים שרפו חשמל, בפינות הצטבר קרח. ישנתי במעיל פוך עבה, מתחת לשלושה שמיכות, מחבקת בקבוק מים חמים.
ישבתי על ספה ישנה, בתוך האדים שיצאו מהפה, וחשבתי בידיים שלי חפרתי לעצמי את הקבר הזה. נתתי להם הכל, ובשביל זה שלחו אותי לקפוא, כמו כלבה זקנה.
מהייאוש והקור התחלתי לפרק את הארון הישן במרפסת אולי אמצא בגדים חמים נוספים של פיני שהשאיר פה פעם.
במדף העליון, מתחת לערימה של עיתוני “מעריב”, מצאתי קופסה מתכתית ישנה.
פתחתי. בפנים חיכתה חבילה עבה של דפי בנק על שם פיני.
למעלה מכתב בכתב היד שלו:
“תמי, אם את קוראת כבר אינני, ואת בוודאי, בטוב לב ובתמימות שלך, נתת הכל לגיא. תמיד ידעתי שהבן שלנו חזק באוזניים שומע רק את אשתו, ואת לא יודעת לסרב. לא סיפרתי, אבל חמש עשרה שנים שמתי חלק מהבונוסים מהפטנטים בחשבון סודי. ידעתי שתתני להם הכל. יש שם סכום יפה, תמי כרית הביטחון שלך. הקוד לכספת שנת נישואינו.”
הבטתי במספרים אלה לא היו סתם סכומי כסף. היו שם מיליונים. פיני החכם והמעשי שלי דאג לי גם אחרי מותו.
בבוקר הזמנתי מונית לעיר. הגעתי לבנק הכל היה אמת. העברתי את הסכום לחשבון פרטי חדש.
אחר כך לא חזרתי לבית “שלי” (או יותר נכון שלהם), אלא הלכתי ישירות לסוכנות נדל”ן בוטיק.
“אני מחפשת דירת חדר מושקעת, במרכז, עם נוף לפארק. ויש לי מזומן, אין משכנתה,” אמרתי למתווכת.
אחר כך שכרתי עורך דין יקר, תקיף ומומחה.
בדקנו מסמכים. התברר שבעת החתימה על המתנה, עורך הדין פספס פרט טכני קטן בתיאור החלקים (הדירה הרי הייתה מוסדרת בשנות התשעים על פי נהלים ישנים). זה לא מבטל מתנה אוטומטית, אבל מאפשר להטיל עיקול ולפתוח הליכים שיגררו שנים בבתי משפט, עד כדי ביטולה כי “הטעה קשישה”.
נכנסתי לדירתי לשעבר.
גיא ונועה שתו קפה במטבח החדש.
נכנסתי בלי לדפוק. כבר לא הייתי זקנה בפוך הייתי אלמנת פיני.
הנחתי להם על השולחן העתק של כתב התביעה.
“מה זה, אמא?” גיא החוויר.
“זה סוף החיים הנוחים שלכם,” עניתי בשקט, “הדירה מעוקלת. אי אפשר למכור, להחליף או לרשום עליה אף ילד עד סוף ההליכים. אני אתבע שנים. אני אשכור את עורכי הדין הכי טובים. ואני אוכיח שזרקתם אותי לרחוב.”
נועה צרחה:
“אין לך זכות! אנחנו משפחה! את תתבעי את הבן שלך?!”
“אני לא תובעת בן,” נעצתי בה מבט קר, “אני תובעת את מי ששלחו אותי לקפוא בצימר.”
פניתי לגיא:
“יש לכם שבוע לאסוף את הציוד ולחזור לאותה דירת משכנתא בדרום העיר. אם תעשו את זה אבטל את התביעה, ואשאיר לך את הדירה בניירת. אבל לא תגורו בה. לעולם לא. אני אשכיר אותה לאנשים זרים.”
הם עזבו אחרי ארבעה ימים. נועה קיללה, גיא ניסה לבקש סליחה, בכה, אמר שלא הבנתי נכון. לא הקשבתי.
היום אני בת שישים וחמש, גרה בדירת חדר מוארת עם נוף לפארק, מטיילת, הולכת להצגות, לא חוסכת על עצמי.
את הדירה הגדולה הישנה אני משכירה למשפחה מצוינת, והכסף נחסך בצד.
עם גיא אני לא בקשר. זה כואב, כמובן. לפעמים בוכה בלילה, נזכרת איך היה בתור ילד. אבל למדתי אמת מפחידה הקרבה לא עושה ילדים אסירי תודה, אלא מפונקים. כשאת נותנת את חייך לגמרי לאחרים, זה בסך הכל שטיח לנעליים.
פיני צדק. האדם היחיד שלא יבגוד בך הוא את עצמך.
ומה דעתכם צדקתי שגירשתי את גיא ונועה מהדירה שנתתי להם, או שמשפחה לפני הכל? הייתם מעבירים רכוש לילדים בעודם בחיים?