כל חיי חינכו אותנו: “הכול למען הילדים”. הייתי מוותר על בגדים חדשים, על חופשות, חוסך כל שקל העיקר שלנועם יהיה מורה פרטי, ושיהיה לו עתיד טוב בבר אילן ואירועים שלא היו מביישים שום משפחה.
אני איתמר דודוב. אני בן שישים וארבע, אלמן כבר שבע שנים. אשתי המנוחה, רבקה, הייתה מורה מוערכת, ואני עבדתי כמהנדס ראשי ב”אל על”. אחרי מותה נשארתי לבד בדירה גדולה ומרווחת ברחוב צייטלין, במרכז תל אביב.
יש לי בן יחיד, נועם. בן שלושים וחמש, נשוי לשחף בחורה יפה מאוד ועם אופי שאין איתה משחקים. יש להם את תום, הנכד המקסים שלי. הם גרו בדירת שלושה חדרים במרום נווה ברמת גן, כל הזמן מתלוננים שאין להם כסף.
רציתי להיות אבא טוב. הסתכלתי על הדירה הגדולה שלי, עם התקרות הגבוהות, רצפת העץ והספרייה של רבקה. למה בעצם אני צריך כל כך הרבה מקום לבד? אני עובר כל היום בין המטבח לחדר, וזהו. והם שם מצטופפים.
פעם אחת בארוחת ערב של שבת אמרתי:
נועם, שחף. למה שלא תעברו אליי? ניתן לתום את החדר של סבתא, אתם תחסכו על השכירות שלכם, תסגרו את המשכנתה יותר מהר. ולמה שלא אסדר כבר עכשיו מתנה רשמית על הדירה, שיהיה לך קל ובלי סיבוכים בעירייה אחרי שאלך? הרי, נועם, זה לא משנה ניירות זה ניירות, אנחנו משפחה.
טעות של חיים.
נועם התבייש רגע, אבל שחף מיד חייכה. שבוע אחרי כבר ישבנו אצל עו”ד. חתמתי על העברת המתנה. העברתי את הדירה שבה גדלתי, ושבה רבקה ואני בנינו כל פינה בידיים. חשבתי שאני קונה לי שלוות זקנה מוקפת משפחה.
הם עברו אחרי חודש.
בהתחלה הכל היה מושלם. ארוחות משותפות, צחוק של תום.
ואז התחילה “הנשירה הרכה”. תחילה שחף אמרה שהספרייה של רבקה שוקעת באבק, ותום יכול לפתח אסטמה. בזמן שהייתי אצל רופא משפחה, הם שלחו מובילים, וכל הספרים נעלמו למחסן ביבנה.
אחר-כך הקפה שלי הפך למכוער לטענת שחף, והוחלף בקפסולות.
נועם התחיל להעיר:
אבא, תוריד בבקשה את הקול בטלוויזיה, שחף נחה.
אבא, בערב באים חברים, תלמד להסתדר בחדר, אה?
הפכתי לאורח אצלי בבית. שקט, חי בפחד להפריע, רוצה קפה לא נעים, רוצה מטבח לא נעים. הפכתי לצל.
הנפילה הגדולה הגיעה בנובמבר. שחף נכנסה להריון שני.
יום אחד נועם בא אליי, נמנע מלהסתכל לי בעיניים, משחק עם הסמארטפון.
אבא שמענו עוד ילד בדרך. צריך עוד חדר. ואתה העיר נהייתה בשבילך עסוקה מידי, רעש, זיהום. יש לך את הצימר המשפחתי ביישוב בגליל. נעשה שם שיפוץ באביב, יהיה לך טוב בטבע!
נועם, נחנק לי הגרון, שם אין חימום! זה בית עץ עם תנור קטן, מים בחוץ! עוד רגע חורף!
נקנה תנורי חימום, שחף נכנסה לשיחה, אתה תמיד אומר שהכול בשביל הנכדים. אל תהיה אגואיסט. עכשיו זו הדירה של נועם, והוא מחליט.
הרגשתי שזורקים אותי מהחיים שלי.
לקחתי באותו ערב שני תיקי בגדים. נועם עשה לי טובה ולקח אותי לצימר בגליל, הניח לי שמיכה עבה, שני תנורים זולים, דחף מאה חמישים שקל ליד ואמר “בסופ”ש נגיע ונביא אוכל, אבא”.
הם לא באו.
בלילה, הטמפרטורה ירדה לאפס. הבית קפא. התנורים פשוט בזבזו חשמל, והשוליים של הקירות קפאו. ישנתי עם מעיל, שלוש שמיכות, מחבק בקבוק מים חמים כאילו אני בעולם אחר.
ישבתי על הספה המתפוררת, הסתכלתי על אדים שיוצאים לי מהפה, וחשבתי איך בעצמי קברתי אותי בחיים. שילמתי בדם יזע ודמעות, ובסוף זרקו אותי, כמו כלב ישן.
מהייאוש והקור התחלתי לחטט בארון הישן במרפסת אולי אמצא סוודר ישן מהתקופה שיבוא לי טוב.
במדף הגבוה העליון, מתחת לחוברת “הנדסה מעשית”, מצאתי קופסת פח של עוגיות ישנות. פתחתי אותה. בפנים הייתה חבילת דפים של דוח”ות הבנק על שם אשתי ז”ל, רבקה.
ועל הכל צרור מכתב בכתב ידה.
“איתמר. אם אתה קורא את זה, סימן שאני לא איתך, ואתה בוודאי כמו שתמיד היית טוב לב, נותן הכול לנועם, לא מסוגל להגיד ‘לא’. שנים הפרשתי כסף לצד, כל פעם מהפרמיות והפיצויים שלי מאל על, כי ידעתי שביום שתישאר לבד לא יישאר לך כלום. פה יש מספיק שיסדר אותך עד סוף החיים, ותוכל לחיות איך שתרצה. אל תיתן להם שקל. עכשיו הזמן שלך. הקוד לכספת השנה של בר המצווה של נועם.”
הסתכלתי על הדפים סכום שרבים רק חולמים עליו. רבקה שלי, החכמה, השאירה לי עתיד אפילו אחרי מותה.
בבוקר הזמנתי מונית לתל אביב. הלכתי ישר לסניף הבנק. בדקתי והכל שם, מחכה. פתחתי חשבון חדש וסגרתי הכל לעצמי.
אחר כך פניתי לסוכנות תיווך יוקרתי.
אני רוצה דירה חדשה, חדר אחד, מרכזי, קרוב לפארק הירקון, סטנדרט גבוה. ולשלם במזומן.
אחר כך שכרתי עורך דין מהשורה הראשונה.
בדקנו מסמכים. מצאנו טעות טכנית קטנה בהעברה שנעשתה אצל העו”ד בעיית רישום בשנות ה-90. אמנם לא מבטל לבד את ההעברה, אך מאפשר להקפיא עסקות ולפתוח הליך משפטי ארוך לטעון שנעשיתי קורבן ניצול בשל גילי ולערב שירותי רווחה.
נכנסתי לדירה הישנה שלי.
נועם ושחף ישבו במטבח, שתו אספרסו על חשבון מכונת הקפה החדשה. לא דפקתי בדלת. לא הייתי יותר הזקן שזרוק בקור. הייתי אלמן רבקה.
הנחתי כתב תביעה על השולחן.
מה זה, אבא? נועם חיוור כסיד.
זה סוף החיים היפים שלכם, ילד. מעכשיו עיקול. אי אפשר למכור, להוריש או לרשום ילד בדירה חמש שנים לפחות. יש לי עובדים על זה. אני אתבע עד האחרון שבכם.
שחף התפרצה:
איך אתה עושה דבר כזה? דירה שעשית לנו מתנה!
אני לא תובע את הבן שלי, אמרתי בעיניים קפואות, אני תובע אנשים שביקשו שאחורף למוות בגליל.
פניתי אל נועם:
יש לכם שבוע לפנות את הדירה ולחזור למשכנתה ברמת גן. תעשו, אני מוריד את התביעה הדירה רשומה על שמך, אבל תגורו פה? לעולם לא. אכניס דיירים זרים.
הם עזבו אחרי ארבעה ימים. שחף קיללה, נועם התחנן, בכה, אמר שלא הבנתי, לא הקשבתי.
היום, בגיל שישים וחמש, אני גר בדירה חדשה באמצע העיר, מסתכל על הפארק, נהנה מהחיים תיאטרון, טיולים, אוכל טוב, בלי לחסוך מעצמי. את הדירה הישנה השכרתי למשפחה טובה, והכסף נצבר.
עם נועם אני לא בקשר. זה כואב, בטח. יש לילות שאני מתגעגע לילד שהכרתי, אבל למדתי אמת קשה: הנתינה שלנו לא הופכת את הילדים למוקירי תודה אלא לאנשים שלוקחים כמובן מאליו. כשאנחנו פורסים להם שטיח מרקם חיינו, הם רואים בו רגליות שמקבלים בכניסה.
רבקה צדקה. רק האדם עצמו לעולם לא יפנה לו עורף.
אז אם תשאלו האם צדקתי שגירשתי אותם? האם להעביר דירה בחיים לילדים? התשובה שלי היום ברורה: רק אם יש מי שיצדיע לך גם כשתיפול.
