שמונה שנים של כלום
הטלפון צלצל בשבע וחצי בבוקר, בדיוק כשנועה עמדה ליד הכיריים והביטה במים המבעבעים בסיר. הכיריים היו ישנות, גז עם רשתות ברזל יצוק, שכבת שומן זרה שלא הצליחה להוריד לגמרי הזכירה לה בכל בוקר שהדירה איננה שלה, שאנשים אחרים חיו כאן קודם עם ההרגלים שלהם, החמין שלהם והחיים הפרטיים שלהם.
נועה הציצה במסך. זה היה גלי.
נועה ענתה.
“את שוב לא ענית להודעה שלו,” אמרה הבת במקום שלום.
“בוקר טוב, גליהלה.”
“אמא, אני רצינית. הוא כתב לי אתמול בלילה. אמר שאת מתעלמת ממנו”.
המים רתחו. נועה כיבתה את הלהבה והשליכה לסיר שקיק תה פשוט, תוצרת ישראל, מאריזה חומה של ארבעים. פעם הייתה שותה רק בתפזורת, מסרי לנקה, שמיכאל היה מזמין לה מחנות קטנה בנחלת בנימין.
“שהוא יגיד מה שבא לו,” השיבה נועה.
“אמא, את מבינה מה את עושה? את גרה באיזה חור בגבעתיים, יש שם בטוח ג’וקים, את לבד, את כבר תהיה בת שישים…”
“אני בת חמישים ושמונה.”
“אותו דבר! ואת עזבת בן אדם נורמלי, דירה בצפון הישן, חיים רגילים. בשביל מה?”
נועה הביטה החוצה. שמים אפורים של נובמבר, עץ פיקוס שלכתו נשרה ולידו בניין רכבת עם טיח מתקלף בצהוב. למטה חלפה רכבת קלה. המסילה ישנה, הקרונות דהרו ברעש כזה שליל הראשונות בכלל לא הצליחה לישון.
אחר כך התרגלה.
“גלי, אני מאחרת לעבודה.”
“את אף פעם לא רוצה לדבר על זה נורמלי!”
“אני רוצה. אבל לא עכשיו, לא ככה. את יכולה לבוא בשבת? אבשל לך מרק.”
“אני לא באה לחור הזה שלך.”
חור. אז המילה הזאת הגיעה גם לגלי. כנראה מטלי.
“טוב,” אמרה נועה בשקט. “נדבר אחר כך.”
“אמא…”
“גלי, אני אוהבת אותך. ביי.”
הניחה את הטלפון על השולחן. לקחה את הסיר, מזגה תה לכוס זכוכית מחוספסת שמצאה בארון לצד סירים זרים. בדיוק כמו של ילדותה. שתתה שלוק. התה היה חם, טיפה מריר, וטעם של נייר מהשקיק.
עמדה ושתתה, מביטה החוצה על העץ.
אחר כך לבשה מעיל ויצאה החוצה.
***
הכניסה לבניין הריחה טחב וחתולים. בקומה השלישית גר חתול שלא ראתה מעולם, אך שמעה בכל לילה. אין מעלית. ארבעה גרמי מדרגות, תיבות דואר עם דלתות קרועות, מזחלת של מישהו מהחורף שעבר בפינה.
בחוץ היה חמש מעלות, לא יותר. נועה רכסה מעיל והלכה לתחנת הרכבת הקלה. גם אחרי חצי שנה בגבעתיים, עדיין התבלבלה קצת בין הרחובות. גבעתיים, רמת חן, שינקין הישן. הרחובות כאן שונים, שקטים, רחבים, עם עצים. האנשים הלכו במהירות, לא מסתכלים זה על זה, כמו בתל אביב, אבל בלי העצבים של המרכז. זה הקל עליה.
בעירייה הקרובה קנתה גביע לבן וחצי כיכר לחם. הקופאית, בחורה צעירה עם איפור ירוק, לא הרימה עיניים. נועה ספרה עודף, שמה את הקניות בתיק ויצאה.
בתוך הרכבת הקלה היה חם ורועש. נועה עמדה ואחזה במוט, חושבת על הפרויקט. אתמול היא ויובל סיימו בלוק ראשון של מדידות, והיום עליהם לטפל בקיר תומך ישן, שאיכשהו החזיק כבר מהתקופה של ראשית המאה.
הבית שאותו משחזרים היה בשכונת נווה צדק. מבנה קטן, סוף המאה ה-19, בית מרכזי עם שני אגפים ומחסן עגלות שנהפך על ידי דורות של דיירים למחסן לא ברור, עד שקשה לדעת מה היה שם. רשויות העיר הפכו אותו למחסן, הוזנח עשרים שנה. עכשיו נמצאו תקציב ואנשים שרצו להפוך אותו למרכז תרבות, ונמצא גם צוות שיקום. נועה הייתה אדריכלית ראשית. יובל, שותפה, היה אחראי על התשתיות.
זו הייתה עבודה אמיתית. לא קטנה וספורדית, אלא פרויקט גדול, עם סיפור.
***
יובל כבר היה באתר כשנכנסה, עמד באמצע האולם הגדול של הקומה הראשונה במעיל האפור הקבוע שלו ומדד משהו בתקרה.
“בוקר טוב,” אמרה נועה.
“בואי תראי,” הצביע לפינה שבה הטיח נשר וחשף לבנים אדומות. “הבנתי למה התקרה שוקעת. הקורה שם נסדקה לאורכה. צריך להחליף.”
“נסדקה או התפצלה בטבעות?”
“נראה לך.”
עלו יחד במדרגות, שתיקנו חלקית אך עוד חרקו. נועה אחזה במעקה והריחה את ריח העץ הישן יבש, אבקתי, וקצת מתקתק. ריח זמן. ריח חיים שמולך לא ידעו.
נועה אהבה את הריח הזה. תמיד.
יובל הראה לה את הקורה. היא כרעה, שלפה פנס והעירה לתוך הסדק.
“זו שבירה מכנית, לא בעיית עץ,” אמרה. “עמד כאן משהו כבד.”
“מכונה אולי.”
“או כמה מכונות. זה הרי היה מחסן.”
הוא כרע לידה. שניהם הביטו בקורה. מבחוץ נשב הרוח דרך חלון חסר זכוכית.
“מחליפים,” סיכם.
“בדיוק באותה שיטה. מצאתי מפרט יער ישראלי בארכיון. אולי אפשר להזמין מאותו ספק מכפר יונה שעבדתי איתו בשיקום ביפו.”
יובל הנהן. מחה רגליו. גבוה, שקוע בעצמו, עם אופן הקשבה כמעט נזירי ובלי להתערב בדברי אחרים. תוך ארבעה חודשי עבודה יחד, נועה העריכה והתרגלה.
“את רוצה תה?” שאל. “יש לי בתרמוס.”
“כן.”
יצאו למסדרון, יובל הוציא תרמוס, שני כוסות פלסטיק. מזג.
“היום את… לא יודעת. ממוקדת מאוד.”
נועה חייכה.
“זה אומר שמישהי מהמשפחה התקשרה על הבוקר.”
לא שאל עוד. רק הושיט לה כוס.
היא נטלה. תה אמיתי, לא משקיק.
***
את תלי פגשה ביום ראשון. אחותה הופיעה פתאום, לא הודיעה מראש, התקשרה מהכניסה: “תפתחי, הבאתי עוגה.” נועה פתחה.
תלי הייתה מבוגרת בשלוש שנים, גרה בגבעת שמואל עם בעלה יגאל, רואת חשבון בחברת בניה ודעתה תקיפה, לא מתרשמת מאף טיעון. נכנסה לדירה, בחנה והבעת פניה שילבה רחמים וגאווה מנצחת כמו בימי ילדותן.
“אוי ואבוי, זו מקלחת או ארון?”
“מקלחת.”
“הקרמיקה סדוקה.”
“תלי, תתרכזי בעוגה.”
“תיכף. תסבירי לי, באמת. היה לך דירה בצפון הישן, שלושה חדרים, פרקט, תקרות גבוהות, בנאדם מסודר. הרביץ?”
“לא.”
“בגד?”
“לא יודעת. אולי. כבר לא עניין אותי.”
“מה אז? למה עזבת? את טיפשה בגיל הזה!”
נועה הוציאה צלחות.
“תלי, בואי בלי הדרמות.”
“בלי מה. אני אחותך! לדבר איתך מותר או אסור? גלי בוכה לי בטלפון. הוא מתקשר, שואל אם אני יודעת מה איתך. גבר טוב, תדעי.”
“למישהי אחרת. תחתכי עוגה.”
“תמיד את ככה. ‘תחתכי עוגה.’ לא רוצה לדבר.”
“אני מסבירה, וכבר הסברתי.”
“לא הסברת! כולם מרגישים רע לפעמים. חושבת שלי קל עם יגאל? בורחת בגיל חמישים ושמונה לדירה שכורה!”
“אני לבד כאן.”
“לבד! את בת חמישים ושמונה, לבד בחור, עובדת עבור גרושים, וטוענת שטוב לך?”
נועה הביטה באחותה. תלי ישבה מולה, גדולה, חמימה, בסוודר הבז’ התנ”כי, על פניה אי הבנה אמיתית. היה קשה לכעוס עליה על כך.
“את בלעדי תאבד,” אמרה תלי.
נועה הנידה בראשה: אאבד, אבל בדרך שלי.
“תשובה מוזרה,” קיטרה תלי.
“סתם, שטויות. מה יש בעוגה?”
“כרוב.” הניחה עליה עין בוחנת. “נועה, את באמת בסדר? רואה פסיכולוג?”
“כן.”
“ומה הוא אומר?”
“שאני מקבלת החלטות נכונות.”
“ברור, משלמים לו על זה.”
שתו תה עם עוגת כרוב. תלי סיפרה על יגאל, כאבי הגב שלו, על השכנים שקנו כלב נובח. נועה הקשיבה. בחוץ החשיך, שמים סגולים מעל הפיקוס.
כשהלכה, תלי נעצרה בדלת.
“תכתבי לו,” אמרה. “הוא דואג.”
“טוב.”
היא ידעה שלא תכתוב.
***
עם מיכאל חייתה שמונה שנים. לא נישאו היה אנטי. סימן אזהרה, הבינה באיחור.
שנתיים ראשונות היו אחרות, או כך חשבה. היה קשוב, לקח למסעדות, הופעות, טיולים ברומא ופריז. אמר שהיא חכמה, שיש לה טעם. אחר כך החל להשתנות. בהתחלה ברמזים. ערב אחד לבשה שמלה ירוקה לאירוע שלו. הביט בה בכניסה: “את בטוחה?”. רק זה. היא החליפה לשחור.
אחר כך העיר על איך שהיא מבשלת, מדברת עם חבריו, על כך שמשקיעה יותר מדי עבודה לתוצאה קטנה. דיבר בטון נעים, הגיוני, כאילו עוזר לה.
“נועה, ברור לך ששימור מבנים הוא דרך ללא מוצא למי שאין לו שאיפות.”
“לי יש שאיפות.”
“את בסדר, אבל ממוצעת, וזה לא רע. לא כולם מיוחדים.”
לא הגיבה. עברה חדר וישבה שעה, מנסה להבין למה כואב לה כל כך.
הוא אף פעם לא צעק. לא הרים יד. עשה משהו אחר: שכנע אותה לאט, שהיא לא שווה בלי, שמקצועה לא חשוב, שחברותיה משעממות, שטעמה פרובינציאלי, שהוא עושה לה טובה שהוא איתה.
הייתה מבשלת חמין ותוהה אם יש מספיק מלח. מדברת עם חברות ותוהה אם היא חופרת. הולכת לפגישה עסקית ודואגת להיראות מספיק ענווה. הקול הפנימי שפקפק היה בעצם קולו.
ואז היו אצל חבריו, אריאל ונעמה, בדירה יפה בצפון הישן. דיברו על פרויקט בניין, נועה אמרה משהו על עיצוב לא מוצלח, על החיסכון על חשבון התכנון. דיברה עניינית.
מיכאל הביט בה משולחן ואמר: “נועה אשת מקצוע, רק שיש מומחים ויש תיאורטיקנים. היא בעיקר תיאוריה.”
שקט שניה בשולחן. נעמה הביטה בה. אריאל מילא כוסו ביין.
נועה חייכה.
גמרה לאכול, שתתה, תמכה בשיחה, הזמינה מונית. בדרך הביתה מיכאל היה מרוצה, סיפר על עסקי אריאל. היא הביטה על תל אביב המוארת וחשבה אני פשוט לא יכולה יותר.
לא “הוא אדם רע” או “אני אומללה”. פשוט: לא יכולה.
עזבה אחרי שלושה חודשים. חיפשה דירה, מצאה בגבעתיים. העבירה בשתי מוניות. מיכאל היה בנסיעת עסקים. השאירה מפתח והודעה עם מילה אחת: “סלח”.
אחר כך שאלה את עצמה למה. לא ידעה.
***
נובמבר בגבעתיים היה ייחודי. גן העיר קרוב, ובלילות אחרי העבודה הייתה יוצאת, לא ישר הביתה, אלא עיקוף בין העצים הישנים. העלים כבר נפלו, שבילים רטובים, בוץ, אבל שקט, וריח אדמה רקובה וקליפת עצים הרגיעו אותה.
בבית היה קר. דוד החימום ישן, וסתם עובד או בוער או קופא. הברז במטבח טפטף. התקשרה לבעל הבית, הבטיח שרברב, לא הגיע.
קנתה גומייה, התמודדה בעצמה. ארבעים דקות, שני ציפורניים שבורים ומילה אחת שיצאה בטעות כשהמפתח החליק. פתחו, ניקתה, הברז עבד חלק.
הרגישה גאווה קטנה. טיפשי אמיתי.
בערבים עבדה על השולחן, פרשה תוכניות, הדליקה מנורת שולחן שהביאה מהבית הישן עם אהיל זכוכית ירוק מהמאה שעברה. מיכאל שנא אותה, טען שהיא מכוערת. שם עמדה במחסן, כאן במרכז.
העבודה התקדמה לאט, כמו צריך. מדידה, מחקר, ניתוח נזקים, קונספט. נועה אהבה את זה. הכל אמיתי הקיר מחזיק או לא, הלבנה חיה או מתה, ויש או אין היסטוריה.
בארכיון תל אביב מצאה מסמכים על הבית. במאה ה-19 שייך היה לסוחר וינגרטן, עבר לביתו של בתו, שהפכה את המקום לסוג של בית ספר קטן. אחרי המהפכה, מחסן עירוני. שם בתו היה תקווה. בתמונה שמצאה הייתה אישה בת חמישים, גב זקוף ומבט יודע משהו שהצלם לא ידע.
נועה הביטה הרבה בתמונה.
אחר חזרה לתוכניות.
***
יובל שאל אותה איך הגיעה לשימור.
ישבו באוטו שלו, מחממים מנוע לנסוע לארכיון. בחוץ שלג דק (נדיר בארץ, “השלג הירושלמי”).
“בשנות התשעים תיכננתי הרבה חדש, דירות, מגדלים, שילמו יפה, היה הרבה. אחר כך הגעתי במקרה עם חברה לעזרת שימור של בית כנסת ישן ליד מודיעין. פשוט. ומשם…”
“כן?”
“נשאבתי לדבר האמיתי. זה התאים לי יותר.”
יובל שתק רגע.
“לא הרבה מבינים מה חשוב להם,” אמר.
“גם אתה הבנת?”
“לקח זמן. עשיתי מה שחשבתי שצריך, עד שעצרתי.”
הביטה בו. הביט החוצה, השמש כבר ניקתה קצת את החלון.
“ומה עכשיו?”
“עכשיו זה זה,” הצביע למקום בלתי נראה. “וזה טוב לי.”
הריח במכונית היה של עור וכוס קפה.
נסעו יחד לארכיון.
***
מיכאל הגיע ברביעי.
לא ציפתה. צלצל בשמונה בערב כשישבה עם תוכניות ואכלה יוגורט ישר מהמיכל. צילצול מקובל, מעצבן, סגנון ישן שכל הבניינים בז’בוטינסקי.
פתחה, מצפה לבעל הבית או שכן.
עמד בפתח במעיל צמר, זר קטן. חרציות. שנאה חרציות. בשמונה שנותיהם לא קלט.
“היי,” אמר.
לקח לה רגע לענות.
“מאיפה יש לך כתובת?”
“גלי נתנה.”
אז גלי. נועה שיננה בראש להציץ אחר כך.
“מה אתה רוצה?” שאלה.
“לדבר.” חייך חיוך מוכר. “תכניסי אותי?”
היססה, ואז התרחקה מהדלת.
הוא נכנס. סקר את הכניסה, הקירות הסדוקים, המתלה, מגפי החורף בקצה.
“פה את גרה.”
“כן.”
“נועה…” אחז בידה, היא משכה אותה. הוא הניח את הזר על השולחן, על התוכניות. היא העבירה הצידה.
“נועה, תביני עברה חצי שנה. מספיק.”
“מספיק למה?”
“להיות לבד, לחשוב, להתנתק. מה את עושה?”
“עובדת.”
“על מה?”
“שימור בית בנווה צדק.”
“טוב בשבילך.”
“לא רק בשבילי, מבנה מהמאות הראשונות.”
שם את הזר על התוכניות. היא הזיזה. “נועה, את מבינה? פה את גרה. פה.”
“אני יודעת איפה אני.”
“רוצה שתחזרי.”
הביטה בו. מיכאל מרשים, בן שישים וחמש ונראה פחות, מטופח, גבוה.
“למה שארצה?”
“הרגל. שמונה שנים.”
“וזהו? פשוט הלכת?”
“הלכתי שמונה שנים. לא ראית.”
“לא מבין.”
“אני הסברתי.”
“זוכרת את ערב אצל אריאל ונעמה?”
“איזה ערב?”
“אמרת שאני תיאורטיקנית שלא עשתה משהו גדול. ליד כולם.”
חשב רגע.
“צחקתי. לא בטוח, אבל כנראה בדיחה.”
“ייתכן. היו הרבה כאלה. אני זוכרת.”
“נועה, את רגישה מדי.”
“אולי.”
“זו לא הייתה השפלה.”
“אוקיי. לי היה רע.”
“כלום.”
“שמונה שנים של כלום כאלה.”
שקט. הסתכל במטבח, בכוס הזכוכית שהייתה מוטלת ליד הכיריים, במנורת השולחן הירוקה.
“טוב לך פה?” הרים גבה.
“יש קושי, לפעמים בדידות, החימום לא עובד. אבל עדיף לי כאן מאשר שם.”
“אשליה.”
“אולי. אבל שלי.”
הרימה מעילו, הביט שוב. לשנייה ראות בו משהו אמיתי.
“אני לא זר לך.”
“נכון. לא זר גם לא שלי. תלך הביתה.”
הסס. אחר כך עזב.
“את תצטערי,” אמר לא מאיים, אלא כעובדה.
“אולי,” הסכימה.
הדלת נסגרה. נועה נשארה רגע, הביטה בהריפוד המקרטע של הדלת, ואז חזרה למטבח. שמה את החרציות בצנצנת ישנה עם מים. בכל זאת, פרחים. חבל לזרוק.
חזרה לתוכניות.
בחוץ טסה רכבת קלה. פעם, עוד פעם, עד שנדמה וכבר אינה שומעת אותה כמטרד.
***
הגשת הקונספט הייתה עוד שבועיים. שלב ראשון, להראות ללקוח מה שומרים, מה משחזרים, מה בונים, ולמה. נועה התכוננה ברצינות. יובל במקביל. דיברו בערבים, התווכחו לא מעט.
פעם אחת העיר משהו על תקרת המחסן, היא חלקה, עמדו על שלהם, כל אחד בזוויתו. בסוף הבינו היא חושבת על המראה, הוא איך יחזיק.
“את קשה,” אמר ביובש.
“במקצוע.”
“בדיוק.”
וזהו. בלי רגשנות.
סגרה הטלפון וחייכה לעצמה.
***
שלושה ימים לפני ההגשה גלי התקשרה. בערב, הפעם.
“אמא,” אמרה בקול אחר, לא הרגיל. “אפשר לבוא?”
“כן.”
גלי הגיעה עם בקבוק יין, פנים של מי שהבינה משהו אך קשה לה להגדיר. דומה לנועה בצעירותה, אותם לחיים, אותן ידיים. בת שלושים ושתיים, מעצבת גרפית, גרה עם בן זוג בדרום תל אביב.
ישבו במטבח, נועה מזגה לשניים כוסות רגילות. היו לה רק גביע אחד, שמרה לאורחים, אבל גלי אמרה שזה בסדר.
“הוא התקשר אחרי שבא אליך?” שאלה גלי.
“לא. לפעמים סמסים.”
“מה הוא כותב?”
“כל מיני. לא תמיד עונה.”
גלי סובבה כוס בין האצבעות.
“אמא, נתתי לו את הכתובת. את לא כועסת?”
“לא.”
“חשבתי… שאם תדברו…”
“דיברנו.”
“ומה?”
“שום דבר. הלך.”
גלי שתקה. ואז, מביטה בכוס:
“אמא, כל הזמן הזה הייתי בצד שלו. את מבינה?”
“מבינה.”
“חשבתי שסתם עפת, שתצטרכי לחזור לחיים נורמליים. ריחמתי עליו, לבד, מבולבל.”
“הוא משכנע.”
“כן.” הרימה עיניים. “אבל הבנתי רק כשיצא ממך. אמר לי את תמיד היית מוזרה, הוא גמל חסד, שמונה שנים.”
נועה הנהנה.
“אלו המילים שלו, כן.”
“אמא היה לך רע?”
“מאוד.”
“למה לא סיפרת לי?”
נועה חשבה.
“כי גם אני לא ידעתי לתאר. כשלא מרביצים ולא בוגדים, קשה להסביר למה כל כך רע, בטח לבת שלא ראתה אותו מחוץ לחגים.”
גלי קמה, חיבקה אותה. באופן פתאומי, חם. נועה לא ידעה איך, ואז חיבקה חזרה. ריח של שמפו אגסים וראש חמים.
“את לא טיפשה,” לחשה גלי. “ותלי טועה.”
נועה צחקה. בשקט.
“טוב לדעת.”
סיימו יין. גלי שאלה על הבית המשומר, נועה הסבירה. גלי הביטה בתמונה של תקווה וינגרטן: “דומה לך.” נועה בחנה שוב. אולי.
גלי הלכה בשתים עשרה פחות רבע. הבטיחה לחזור בשבת.
נועה שטפה כוסות. אספה תוכניות. עמדה בחלון.
הרכבת כבר לא עברה, היה מאוחר. החצר הכחילה מאור פנס. בבית ממול דלקה מנורה אחת, דמות זזה שם.
חשבה להתקשר ליובל לשאול משהו על הקורה. היה מאוחר, תחכה לבוקר.
***
ההגנה התקיימה באולם הישיבות של החברה. הלקוח היה רציני, עם צוות משפטנים ויועץ שימור דקדקן. נועה ענתה. יובל השלים בתשתיות. כששאלו על זמן החלפת קורות, אמרה בכנות: אם נביא חומר בזמן עומדים בזמנים, אם לא שלושה שבועות עיכוב. היועץ החמיץ פנים, נועה הוסיפה: “עדיף אמת עכשיו מאשר תירוצים אחר כך”.
היועץ הנהן. דווקא זה כנראה דיבר אליו.
כשהסתיים, עמדו שניהם במסדרון. יובל אחז קלסר.
“נראה לי שיאשרו,” אמר.
“גם לי.”
הביט בה. המסדרון היה מלא אנשים זרים.
“בא לך לאכול משהו? יש מקום טוב קרוב, לחגוג.”
“כן,” השיבה.
הלכו לצד זה של זה בתל אביב של דצמבר, רחובות נווה צדק מוארים בפנסי ערב, שלג לא, אבל הקור זכר חורף אמיתי. יובל הלך לצדה, ראש מוטה כמנהגו. דיברו על קורות עץ, על היועץ, על החושך הנופל מהר מידי בדצמבר.
הקפה היה קטן, שקט, וילונות כבדים, שולחנות עץ. הזמינו מנה חמה, כוס יין. ישבו הרבה, לא רק על עבודה. על העיר, על שינוייםיה, על ספרים. נועה ראתה שהיא לא בודקת את השעה.
כשקמו, עזר לה ללבוש מעיל. מחווה יומיומית, לא ממהרת.
ביציאה אמר:
“טוב לי שאנחנו עובדים יחד.”
“גם לי,” ענתה.
פנו כל אחד לכיוון התחנה.
***
נועה חזרה הביתה. בעיר הרכבת האחרונה כבר חלפה, החצר שקטה. הביטה על החרציות בצנצנת, על האור החלש, על עצמה מול החלון.
הבינה: לפעמים חיים שלמים נאספים לשורה של כלום קטנים. ולפעמים, מספיק רגע קטן של אומץ כדי לדייק בשבילך. חיים אמיתיים אינם מתנה, הם בחירה יום־יומית. עדיף אשליה שלך, מאשכרה של מישהו אחר. זו הדרך שלך וזה מספיק.
