ולמה הגעת אליי, אמא? הרי כל חייך עזרת לנטע, עכשיו תלכי אליה שתעזור לך! פסק מולי בני, מיכאל. אפילו לא הזמין אותי להיכנס לבית, שוחח איתי על מפתן הדלת; המילים שלו היו קרות, והמבט זר.
בני, לא תכניס את אמא שלך הביתה? לא הצלחתי לשלוט ברגשותיי ופרצתי בבכי.
אמא, באמת, בשביל מה כל ההתרגשויות? אני עסוק, אין לי זמן לדיבורים מיותרים, הוא כבר עמד לסגור את הדלת בפניי, כשפתאום שמעתי קול מאחורי הגב שלו.
מיכאל, עם מי אתה מדבר? שאלה הדר וניגשה לחלון המסדרון.
אמא, זו את? שאלה בהפתעה אז למה את עומדת בקור, בואי תיכנסי.
מיכאל נאנח, הסתובב והלך, ואני עמדתי בכניסה, חולצת נעליים באיטיות. שמחתי כל כך שהדר, כלתי, נתנה לי סוף סוף להיכנס, כי היה לי איתם שיחה חשובה.
ידעתי שחטאתי כלפי בני, ורק כעת הבנתי עד כמה. יש לי שני ילדים מיכאל ונטע. איכשהו יצא שכל חיי עזרתי רק לבת ולבני התייחסתי כמובן מאליו.
חשבתי שמיכאל מסתדר לבד, כי מהעבודה ולימודים תמיד התקדם מבלי לשאול, והאמנתי שאינו זקוק לעזרתי. אך גיליתי עם השנים, שרצה להוכיח לי שהוא מסתדר גם בלי התמיכה שלי ובלי השקלים שלי.
כסף היה, כי כבר עשרים שנה אני עובדת בחו”ל לפרנסת המשפחה, אך העזרה הכספית הופנתה רק לנטע, מה שאני מאוד מצטערת עליו היום. כי נטע לא רק שלא העריכה, אלא ברגעים הכי קשים שלי גם הפנתה לי עורף.
נסעתי לאיטליה כשמיכאל היה בן 18 ונטע בת 16. הילדים נשארו עם אמא שלי. בעלי עזב מזמן; היינו עניים כל כך שיציאה לחו”ל נראתה לי הדרך היחידה.
בפעם הראשונה שהרווחתי כמה יורו, מיד שיפצתי את הבית, אל הבית הוכנסו מים ושרותים סוף סוף אמא שלי כל כך שמחה בזה.
לא עבר זמן רב, ונטע הודיעה שהיא מתחתנת. למרות שחשבתי שזה מוקדם בגיל 19 לא עצרתי בעדה. בן הזוג היה מהקיבוץ שלנו, ועברו לגור איתנו לבית.
מיכאל וחתני כלל לא הסתדרו, ולא חלף זמן רב ומיכאל התחתן אף הוא, עם הדר ילדה שגדלה בפנימייה. היו לה חיים קשים, המדינה סידרה להם חדר במעון, שם הם התחילו.
נטע פסקה מיד בנוגע לכסף:
אמא, אני נשארתי פה, אני אקבל הכל, כך הכריזה.
מיכאל שתק, לא דיבר על כסף, וזה התאים לי; את כל מה שהרווחתי שלחתי לנטע והיא עשתה בכסף כטוב בעיניה. מיכאל עבד וחסך לבדו.
ואז משהו השתנה. כשאמא שלי נפטרה, מיד אחרי זה הודיעה נטע שהיא מתגרשת. נטע, כדרכה, שמעולם לא ויתרה על מה שרצתה, כבר ידעה מה תעשה.
ומה תעשי עכשיו? שאלתי אותה.
אסע איתך לאיטליה, הודיעה.
נסענו שתינו, אך נטע לא רצתה לעבוד קשה עבדה בניקיון, וכספה הלך על שכירות ואוכל. אני עבדתי אצל משפחה, אז לא הוצאתי הרבה, אך את המשכורת שלי אלף יורו נטע לקחה, כי החליטה שצריך לרכוש דירה בארץ זרה.
נטע כבר לא רצתה לחזור לארץ, שכנעה אותי למכור את הדירה שלנו בארץ כדי לרכוש דירה באיטליה. ברור שהכסף לא הספיק, נטע כבר רצתה לקחת משכנתא, ואז פגשה גבר, התחתנה בשנית, והוא השלים את ההפרש לרכישת דירה קטנה.
המשכתי לעבוד, לא חשבתי מה יהיה בעתיד, עד שחליתי וכבר לא יכולתי לעבוד. פניתי לבת, כפי שסיכמנו והיא אמרה שאין מקום עבורך, לכי תבריאי ותחזרי לעבודה. לא האזנתי לה, חזרתי לארץ רק כדי להבין שאין לי לאן לחזור; הבית נמכר, נשארה רק חלקה גדולה במושב.
או שאמכור אותה או שאבנה עליה אך מאין כסף? לכן באתי אל בני, לבקש שיעזור לי למכור את החלקה, ולא ידעתי מה אעשה בהמשך.
מיכאל היה כה פגוע, שלא רצה אפילו לדבר, אך הדר לא רק שפתחה את הדלת, היא גם מצאה פתרון.
אמא, אנחנו מחפשים בדיוק עכשיו חלקה כדי לבנות עליה בית. אם תשמחי להעביר לנו את החלקה, אנחנו נתחיל לבנות, וכשייגמר תחיי איתנו, אמרה הדר.
מיכאל רטן, אך הרעיון מצא חן בעיניו, וכבר בערב שכח שכעס עליי.
הדר לא נתנה לי ללכת לשום מקום, הכינה לי ארוחת ערב, סידרה מיטה חמה, ואמרה שמחר הולכים יחד לרופאים לבדוק הכל.
למה את עושה את כל זה בשבילי? שאלתי אותה.
כי לי אף פעם לא הייתה אמא, ועכשיו יש, חייכה.
כך קרה בת אחת הפנתה לי עורף, אך הכלה קיבלה אותי אליה ללב.
