Соседка גנבה לי את הדשן בשקיות בלילות. אתמול שמתי לשם בנדיבות קצת שמרים יבשים.
שוב לקחת מהערמה שלי עם דליים? לא שאלתי. קבעתי עובדה ברורה.
רעות, השכנה שממול, אפילו לא מצמצה. עמדה לה באמצע הערוגות, נשענת על המעדר, ומביטה בי כאילו האשמתי אותה בהמצאת הפלאפון.
נעמה, בואי, מה את מתרגזת? יש לך שם הר ערימה! באמת אכפת לך מחברה, ילדות ביחד?
זה לא טובין, רעות. זה חמשת אלפים שקל למשאית ועוד הובלה, הצבעתי על הערמה שתפסה פחות מקום בגינה. זה רכוש שלי.
אויש, תיחנקי כבר! גלגלה עיניים, כמה דליים לקישואים, נו. לי יש קצבת זקנה. אני לא קונה משאיות כמו עשירות פה.
היא תמיד יודעת איפה לגעת. רעות יודעת להוציא את עצמה קורבן פעם הרשויות, פעם המזל, השמש, והכי אני, כי העגבניות שלי מתבגרות קודם.
חזרתי הביתה, גרון שלי נחנק מכעס. הסיפור לא בדליים או בכסף; זה החוצפה והתחושה שמחשיבים אותך פרייאר.
כל לילה, סביב שתיים, שמעתי רשרוש אופייני. לא דליים. היא עבדה בגדול: מילאה שקיות שחורות של בניין ולקחה הכל כאילו היא נשיאת קרן לשעת חירום.
תום ישב במטבח, לעס סנדוויץ ופיצח תשבץ.
שוב גנבה? שאל בלי להרים עיניים.
שוב. קראה לי קמצנית.
שימי לה מלכודת.
כן, ואז תסביר למה שכנה בלי רגל. פה צריך חכמה, לא כוח.
הלכתי לחלון, השקפתי על החממה שלה זו ששנואת כל השכונה. רעות אוהבת לספר שיש לה ידיים של פלא וזנים מיוחדים. פלא במיוחד במה ששייך לאחרים.
הלילה לא נרדמתי. שמעתי כל כלב, כל חרק ואז שוב, שיחרור, דחיפה, מכה של את אל תוך הקומפוסט שטיפחתי. היא באה ולקחה כאילו שלה.
בבוקר פגשתי אותה בגינה.
בוקר טוב, נעמה! קרצה. אני רואה שהקישואים מצהיבים, לא חלו?
התחנפה, והיה לה חיוך גדול לפי הסימנים בגינה שלה, נעלמו לה לפחות שלושה שקים.
היי, רעות. אל תצפי לשום דבר.
פניתי למחסן. פתאום קלטתי בארון הכימיקלים: גרגרים, חומרי הדברה, וחבילה צהובה של שמרים. הרעיון נולד.
רעות תמיד דוחסת את השלל לשקיות חזקות, אוטמת, שתרקב בחום החממה. חום ולחות בדיוק הסביבה לשמרים שמתחילים לעבוד.
מילאתי דלי מים, הוספתי שארית סוכר, שיפשף, שפכתי חבילת שמרים פנימה. תסס, בועות, ריח חריף של שמרים וסיפוק פנימי לא קטן.
הקפתי את הגדר מאחור, ידעתי איפה היא נכנסת מהחור ברשת. שם שפכתי את הדלי, ערבבתי מעל עם את. אוהבת לקחת? קחי עם תוספת.
נכנסתי הביתה, שטפתי ידיים והלכתי לישון רגועה.
למה את מחייכת? מלמל תום.
יהיו חלומות טובים עניתי והתכסיתי.
הלילה עבר שקט. לא התעוררתי למחול הרעשים הרגיל כנראה רעות עבדה בזהירות.
בבוקר לא התחיל מאספרסו או ציוץ ציפורים, אלא בצעקה בשכונה כאילו תפסו תן בערוגה.
תום זינק לחלון בגופיה.
מה קורה שם?!
יצאתי החוצה, נשמתי אוויר קריר, וישר הרגשתי ריח חמוץ-מתוק. רעות עמדה ליד החממה החדשה, הדלת פתוחה לרווחה.
נראתה, ובכן מסקרן. כולה מלאה כתמים חומים, כאילו מישהו הטביל אותה בדלי דשן. התקרבתי.
רעות, הכל בסדר? פיצוץ בצינור?
הסתובבה אליי. בפנים פחד, עלבון והרבה דשן.
זה זה התפוצץ! הצליחה להוציא בקושי. נעמה! זה חי!
הצצתי פנימה, בקושי התאפקתי מלחייך. בחממה נראה כאילו היה פוגרום קטן: כל השקיות שהתפחו מהשמרים התפוצצו, דשן ניתז על כל קירות הפלסטיק, אפילו התקרה קיבלה. הערוגות שטופחו ימים נראות כאילו חטפו רימון. באמצע רעות, קורבן הבוקר.
מה התפוצץ? שאלתי בשקט.
השקיות! פתחתי, ובום! ועוד אחת! מה שמרת שם?! נבחה.
מה? זה הדשן שלי, רעות. כלום לא הוספתי. אם זה אצלך, זה כבר לא באחריותי.
עמדה. אפילו במבט תקועה. מודה שזה שלי? מודה שגנבה. תגיד שזה שלה תסביר למה זה מתפוצץ.
זה חבלה! פלטה. רצית להרעיל אותי!
עם דשן טבעי? גיחכתי. אולי פשוט יש קללה בחממה? תמיד אומרת שיש לך יד קלה.
תום הציץ, גיחך וברח פנימה לפני שהתפוצץ מצחוק. רעות רצה עם צינור מים, ניסתה לשפשף מעצמה את תוצאות היצירתיות שלה.
כל השכונה ריכלה: מהפיצוצים אצל רעות, עד סיפורי מעבדה או נפילת מטאוריט. היא שתקה; שעות גירדה בקפדנות את החממה.
הייתה חייבת לזרוק את כל השתילים, להחליף אדמה הדשן החזק היה קשוח אפילו לשרי שלהן. בערב לא ישבה על המרפסת נדיר.
שבוע אחרי, שוב הבאתי משאית דשן. הערמה נוצצת, לא נגעה. לילה שקט מוחלט. לא חפירה, לא שקיות.
יצאתי בגן ירח על ערמה שלמה, לא נגעה.
בבוקר עברה רעות, זקופה, לא מביטה. עכשיו קונה דשן מהחנות צבעוני, יקר, בכסף שלה.
היי, שכנה! קראתי לה. מה עם הפלפל, מצליח?
עצרה, הביטה. עיניה בלי טיפת חרטה, אבל עם פחד קטן מתגובת השמרים.
מצליח, חרחרה. מסתדרת בעצמי.
יופי. את המתכון לנוסחה המיוחדת כבר יש לך.
פנתה בזעם ורצה. נכנסתי פנימה, הכנתי לי תה שחור חזק.
הרגשתי רגוע. בלי שמחה, בלי נקמנות. הכל חזר למקום שלי נשאר שלי, ואף אחד כבר לא גונב.
גבולות לא נמדדים בגדר, אלא בלמידה הדדית. לא כדאי להתחכם עם רכוש של אחרים אחרת תשלם בריבית.
ומאז, שמרים יבשים תמיד יש לי על המדף. ליתר בטחון. אף פעם לא יודע איזה חדקונית תרגיש שאני פראייר לכל אחד יש את הדרך לדבר איתו.
