באוניברסיטת תל אביב לימדה פעם דוקטורית אחת, שמה ד”ר יערה שגב. כל חייה עבדה במחלקת ילדים בבית החולים איכילוב. והיא סיפרה לנו משהו מפתיע. שלושת ילדיה, על כל שמותיהם הנהדרים: עדן, נעם ולביא, חלו כמעט בכל מחלת ילדים אפשרית, למרות שהיא בעצמה רופאה. שוב ושוב היו אוספים וירוסים חדשים, כל כך הרבה, עד שד”ר יערה הרגישה שהיא כותבת אינספור מרשמים בדיוק כפי ששואבת מים מבאר ישנה בבאר שבע ולא נגמר.
הילדים היו כמובן שמחים ועליזים, רצים בחצר ושואגים צחוק, אבל כל שבוע מחדש היא מצאה את עצמה בין דמעות למטפחת אף. כן, ד”ר יערה שמרה על נקיון בבית מיד התקלחה, מחליפה בגדים, שוטפת ידיים פעמים רבות אבל הילדים דווקא היו תופסים בדיוק את אותן מחלות שאותן טיפלה בעבודה. לפעמים ממש למחרת, במיוחד אם בבית החולים היו מקרים קשים ומורכבים בענייני הקרב בין מערכת החיסון לוירוסי העולם. שום ויטמינים לא עזרו, אפילו לא טבילת רגליים במימי הכנרת הקרים בבוקר שבת. וכך, אמא יערה נחלשה והלכה ברוחה.
יום אחד, בשבוע שבו אפילו מזוזת הדלת נראתה עייפה, הגיעה ד”ר יערה לסוף משמרת שהייתה בהכל חוץ מרחמים עצמיים. הייתה לה תחושת פחד משונה, כאילו הרהוריה מחוללים מחלות סביב הבית. במקום למהר לשוב, שינתה שביל: נכנסה לבית קולנוע קטן בשכונת מגוריה בגבעתיים, וראתה סרט הרפתקאות ישן על עוד מסע בארץ לא נודעת, ממש כמו אינדיאנה ג’ונס, רק עם תפוזים בידיים ואורן ברקע.
היא חזרה הביתה בידיים ריקות מהמועקה, מלאה בתחושת התחדשות בלתי מוסברת, וראו זה פלא הילדים נותרו בריאים, אפילו הזיק בעיניהם האיר יותר. שבוע עבר, ובפעם אחרת הלכה ד”ר יערה לשבת עם חברתה הטובה, שלומית, לשתות תה נענע עם עוגיות עבות, והן שוחחו וצחקו על שטויות יומיומיות מבלי לחשוב על וירוסים בכלל. שוב הילדים בבית צלולים ונקיים כמו קרני שמש בגליל.
מאותו יום הפכה ד”ר יערה את הדרך דרך גן ציבורי קטן ברמת גן למנהג קבוע: שדרת דקלים, ספסל ריק, ריח יסמין ממסכת הלילה. לפעמים תצפה במזרקה הזורמת ותנשום לעומק בין הגלים של העיר. רק אז תלך לשוב הביתה.
הפלא והפתרון, כך הבינה יערה, נמצא לא רק במיקרובים, אלא במטען הפנימי שהביאתה איתה מהעולם שבחוץ. המידע שהיא משילה משכמותיה לפני הדלת משחרר את הילדים מהצל הקשה. מאז אף מחלה לא נכנסה עוד דרך שער הבית שברמת-אביב.
אז באמת, כשעוברים עליך ימים עמוסים וצפופים, אולי כדאי לא להחיש פעמיך ישר לאנשים היקרים לך עם כל הצער ששאבת מהחיים. לפעמים בלי מילים, עובר הרגש כמו רוח שאינה נראית. שינוי קל בנוף מזרקה, שדרה או בדיחה טובה עם שלומית יכול לחולל ניסים ברגע. איך זה עובד? זהו סוד חקר המדע והלב. אבל ברור רק אחרי הטיול הקצר ללב העיר, ראוי למהר חזרה אל אלו שאתה אוהב באמת.
