יומן אישי יוני 2023
באתי להחזיר את הדברים של האקסית שלי, ודווקא אמא שלה פתחה לי את הדלת כמעט עירומה. בכלל לא תכננתי להישאר, אפילו לא לדבר. הייתי בסך הכול בחור עם קופסת קרטון ותכנית לעזוב שקט. אבל החיים… הם לא ממש מתחשבים בתכניות. קוראים לי יואב ארז, בן 31. אני מנהל פרויקטים בענף הבנייה. לפני שלושה שבועות נפרדתי מרומי שטרן.
זה לא היה דרמטי, לא ברעש. היה יותר כמו פנצר לאט בגלגל כזה שלא שמים לב מתי בדיוק התרוקן סופית. היינו ארבעה חודשים ביחד. נשמע קצר, אבל ארבעה חודשים מרגישים נצח כששני אנשים פשוט לא מתאימים. בלי ריבים, רק קופסה עם דברים שלה שהייתה תקועה לי בפינה של הדירה, מזכירה לי שהגיע הזמן להתמודד.
שלחתי לרומי שלוש הודעות תוך שבועיים שתבוא לקחת. היא אמרה שיבוא, לא באה. אז ביום חמישי אחרי העבודה, עם חולצה מלאה אבק ונעליים כבדות מהאתר, שמתי את הקופסה באוטו ונסעתי ארבעים דקות דרומה לקריית חיים, לבית של אמא שלה. רומי חזרה לשם אחרי שהחוזה בדירה לא חודש לה. סיפרה לי שיש לה אמא עם בית גדול ושקט, חצר עם פינות ישיבה, ירוק בעיניים.
דימיינתי אישה חמימה, לקראת גיל חמישים וחמש, עם משקפי קריאה וסיר מרק על הגז. דפקתי פעם אחת בדלת ושמעתי צעדים איטיים, לא ממהרים. ואז הדלת נפתחה ושכחתי למה באתי. יפעת שטרן עמדה שם, רק עם חלוק סאטן קצרצר, שיער גינגי עד הכתפיים, עדיין רטוב מקצת אחרי מקלחת.
היא לא נבוכה, לא מתבלבלת. מסתכלת עליי בעיניים חומות רגועות, ואומרת בפשטות: אתה יואב?. עניתי בקושי כן, אבל לא באמת סגור שהפה שלי עבד. היא חייכה, פתחה עוד קצת את הדלת, סיפרה שרומי הלכה לסופר ותחזור רק עוד שעה. שאלה אם בא לי להיכנס.
הסתכלתי על הקופסה, ועליה. ההיגיון אמר להשאיר את זה על סף הדלת ולחזור הביתה. אבל נכנסתי. יפעת התנהלה כאילו זה לגמרי רגיל לארח מישהו זר כשהיא רק עם חלוק, נינוחה לגמרי. עמדתי במסדרון, מסתכל הבית מלא אור חם, מפיץ תחושת שגרה טובה. עציצים אמיתיים על אדן החלון. פאזל בפינה של הסלון. ספרים צפופים על מדף, עד שאין מקום.
כשיפעת חזרה, כבר לבשה גינס וחולצה אוורירית, השיער עדיין קצת רטוב אבל אסוף אחורה. יש בה משהו רגוע שמשתלט על החלל. היא הביאה שני כוסות תה קר עם נענע, הביאה לי אחת בלי לשאול, וסימנה לשבת סביב שולחן האוכל. ישבתי. היא שאלה כמה זמן הייתי עם רומי. עניתי שבערך ארבעה חודשים. היא הנהנה באיטיות, כאילו זה מספר שרק אישר מה שידעה.
שאלתי מה רומי סיפרה עליה. יפעת שותקת רגע ואז אומרת: מספיק בשביל לדעת שזה היה הדדי, ושאתה לא בן אדם רע. היא הרימה את העיניים אליי ואמרה, השאר אני לומדת עכשיו בעצמי. החלפנו נושא ודיברנו על הפאזל אמרה שזו מפה של שמורות טבע בארץ, אלף חלקים, נתקעת בגלל חתיכה שנעלמה לספה. אמרתי שאני טוב בפאזלים. היא חייכה, ספק אם תצליח. גברים שטובים בזה אף פעם לא מתנדבים ככה מוקדם. צחקתי הצחוק האמיתי, ההוא שיוצא לך בלי שתשאל אם מותר.
ישבנו כך ארבעים וחמש דקות, משוחחים. למדתי שהיא בת חמישים ושלוש, גרושה אחרי נישואים של עשרים שנה ש”חיו את עצמם”, כמו שהיא מתארת. בלי כעס, פשוט פרק חשוב שהסתיים. היא נשארה בבית, פתחה עסק קטן לייעוץ גינון, אוהבת גאז ישן וסרטי פעולה גרועים, ועקשנית על איך צריך להכין חלת שבת.
סיפרתי לה על העבודה שלי, על הילדות בעפולה, איך נכנסתי לבנייה בטעות עבודה בקיץ כשהייתי בן 17 שהפכה למקצוע שלא שנאתי. היא באמת הקשיבה, באמת לא מנומס כמו שמקשיבים מתוך תור, אלא כאילו זה הדבר הכי מעניין בעולם. אחרי 47 דקות, רומי התקשרה היא תאחר עוד שעה וחצי, “הסופר מפוצץ”.
יפעת הסתכלה עלי, מאוד פשוט: רוצה שאחמם משהו לאכול? אמרתי שלא נעים, אבל היא כבר פתחה את המקרר: אתה כבר יושב אצלי במטבח עם התה שלי. מאוחר מידי להתנצלות. אז נשארתי. היא הכינה עוף ואורז פשוט וטעים, אכלנו סביב שולחן קטן, החלון מתכהה והרחוב שקט.
עם הזמן, לא חשבתי על רומי, לא על הקופסה ולא על הדרך חזרה. ישבתי במטבח חמים, עם אישה זרה שמרגישה פתאום לא כל כך זרה. כששמעתי את האוטו של רומי, בדיוק דיברנו על איזה יותר מסובך נהיגה בכביש מהיר או בתוך העיר. “בכביש מהיר לפחות כולם באותו כיוון”, היא אמרה. פתאום שמענו את המפתח בדלת.
רומי נכנסה, ראתה את הקופסה ואז אותי ואמא שלה ליד השולחן, נעצרה. אכלתם יחד? שאלה. יפעת ענתה בנחת שכן, ושאלה אם היא רעבה. רומי הניחה את השקיות באטיות, מבולבלת, שאלה כמה זמן אתה פה? הסתכלתי בשעון שעתיים ועשר דקות, אבל עניתי קצת. היא הביטה בי ואז באמא שלה וחלף ביניהן רגע שקט, כזה שיש רק לאמא ובת. היא לקחה את השקיות, נכנסה למטבח, ולא אמרה עוד מילה.
קמתי להיפרד, הודיתי ליפעת על הארוחה. ליוותה אותי לדלת, נשענה על המשקוף, לא היה שום טרחה. יצאתי למרפסת, האוויר היה קריר ורוגע. נורה הבהבה פעמיים מעלי. ראיתי חוט חשוף ליד הנורה; לא אמרתי כלום, רק שמתי לב. כשפניתי להביט לאחור, יפעת עוד עמדה שם, בלי שיראה לי שהיא מביטה. “תיסע בזהירות, יואב,” אמרה. הנהנתי והלכתי לאוטו.
בדרך הביתה לא הפסקתי לחשוב על אישה שאין לי מה לחשוב עליה, אבל לא רציתי להפסיק. שכנעתי את עצמי שאני לא חוזר לשם. לא קרה שום דבר לא בסדר פשוט אכלנו, דיברנו ונפרדנו. אבל היה משהו במטבח ההוא, באיך שיפעת ציחקקה ובאיך שהקשיבה, שגרם לי לחשוב עליה גם בבוקר שלמחרת.
בבוקר שבת, הלכתי לטמבוריה להביא דברים בשביל תיקון בדק של חבר שלי ואז ראיתי אביזרי תאורה ונדלקה לי בראש התמונה של הנורה במרפסת של יפעת. סיכון אמיתי בחוט החשוף. שכנעתי את עצמי שזה רק זה, כמעט הצלחתי לשכנע אישה זרה באותו מעבר של החנות, אבל עדיין קניתי גם חלקים לנורה. לא התקשרתי לפני ידעתי שזה אולי אומר משהו אחר, אבל לא ממש הודיתי בזה.
הגעתי אליה בשבת בבוקר עם כלי עבודה ושתי כוסות קפה מהקפה ברחוב הרצל. כשפתחה הדלת הייתה עם גינס מוכתמים בצבע, חולצת פלאנל רחבה, שיער גינגי מפוזר והחזיקה מברשת צבע עם קצה רטוב. הסתכלה עלי, על כלי העבודה והקפה, ואמרה: הנורה במרפסת? עניתי “ראיתי בדרך החוצה ביום חמישי, זה יהיה מסוכן בגשם.” היא נתנה לי להיכנס.
היא צבעה את החדר הפנוי בקצה המסדרון. כל הרהיטים היו מחוץ לחדר, יריעות על הרצפה, והיא צבעה את הפינות עם מברשת קטנה. הצבע היה כחול תכלת רך, שתי שכבות. סיפרה שדחתה את זה שנה, והסופ”ש הזה החליטה לטפל. כששאלתי למה דווקא עכשיו, אמרה בפשטות לפעמים פשוט נמאס לדחות מה שצריך לעשות.
תיקנתי את הנורה במרפסת עשרים דקות. היא הגישה לי קפה וישבה על השלב העליון, לא מילאה את השקט במילים סתמיות. עבדתי לאט מהנדרש. כשבאתי לשטוף ידיים, הייתה כבר שוב בתוך החדר עם המכחול. הצעתי לעזור. היא צחקה, אני לא צריכה עזרה. עניתי: ידעתי. בלי להרים עיניים אמרה: אבל אתה יכול להמשיך לקשקש קיר שני אם ממילא תעמוד שם. לקחתי רולר והצטרפתי. צבענו בדממה טובה.
אחרי זמן מה, יפעת שאלה איך אתה באמת? לא איך, אלא באמת, בלי הנמנעות של הרגל. התחלתי עם הגרסה הקלה, אבל נתתי את האמת שחצי שנה אני עובד ונראה מבחוץ בסדר ומבפנים משהו מושתק שאני לא מצליח להניע. שהפרידה מרומי בכלל לא כאבה, דווקא זה מטריד. יפעת שתקה רגע ואז אמרה: אתה יודע מה זה, נכון? שכחת לאחר זמן לבדוק אם זה עוד מזיז לך משהו בכלל. שתיקה כבדה. שאלתי איך היא יודעת. ענתה: כי חייתי ככה שנים.
סיימנו לצבוע, יפעת ניקתה מברשות, אני ארזתי את הכל. כשעמדנו מול החדר, היא אמרה “יותר טוב”, לא אלי, אלא לעצמה. לקחתי את זה גם בשבילי. הציעה שאשאר לצהריים לא לחץ, אמת פשוטה. נשארתי. פתחה קופסה של מרק עגבניות וחיממה גבינה צהובה על לחם. ישבנו ושוחחנו על העסק שלה, על לקוחה קשה שמאתגרת אותה, על איך פתחה הכל לבד כי רצתה להוכיח לעצמה שהיא מסוגלת. אמרתי שזה נשמע שעובד. “ביום טוב אולי,” חייכה. הפלאפון שלה נדלק. היא הניחה אותו עם הפנים למטה, ואז הפכה לגמרי שלא אראה מי, וחזרה לאוכל. היא אמרה: יש דברים שאני עוד ממיינת בעצמי. שתדע לפני שזה יהפוך למשהו. הסתכלתי עליה, “אני לא ממהר.” חיפשה לי משהו בעיניים, מצאה וסיימה לאכול.
חזרתי הביתה עם צבע על השרוול ותחושה שנכנסתי לדבר גדול מסך סידור נורה. הרגשתי, בפעם הראשונה כבר הרבה זמן, באמת משהו.
והיא היא זו שהתקשרה אלי ראשונה. שלישי בערב, חניתי מחוץ לפלאפליה ולא התחשק לי לבשל. ציפיתי לשיחה מחבר או מהקבלן, אך הופיעה “יפעת שטרן” על הצג. רגע שקט, ואז “השער של הגדר תקוע, יש ללקוחה מחר סיור ואני צריכה לסדר הכול בערב.” היה שקט קטן, ניסיתי לייפות את זה עם טיפים, בסוף אמרתי שאוכל לבוא. “לא חייב,” היא אמרה. “שער תקוע זה שטויות.” “אני תקוע בפלאפליה זה ייקח חמש עשרה דקות.” היא הסכימה.
הגעתי לקראת שמונה. השמיים כחול כהה מהזן שתיכף הופך ללילה. יפעת עמדה בחצר עם מגפיים, סידרה אדניות לאורך הגדר. ראיתי שהפינה התחתונה של השער התנפחה בגשם, לא נסגרת. הבאתי מפסלת וליטשתי, בזמן שהיא סובבה אדניות, מקדישה מחשבה לכל מיקום. היה בה משהו מדויק, שקט. אחרי עשרים דקות השער נפתח בקלות.
ניסיתי לעזור לה להזיז אדנית ענקית. היא מיד סידרה אותה מחדש. “התקרבת,” היא חייכה. עניתי בפרסה וקליעה. עמדנו לשנינו בחצר, מתבוננים על הסידור, באמת היה יפה. אמרתי לה זאת. לא הכחישה, רק הודתה בפשטות.
כבר היה מאוחר, אבל היא שאלה אם יושב איתה כמה דקות במרפסת. לא היה כלום חשוב יותר מזה. ישבנו, שקטים, כל אחד מול הגינה שלה, ומים קרים ביד. הציעה לי משהו לשתות, סירבתי. “הכול בסדר”, אמרתי. הסתכלה עליי אתה אומר הרבה בסדר. אתה משתמש במילה כמו דלת שכבר סגרת. שתקתי, הסתכלתי על הגינה, ואז אמרתי, “לא בסדר כבר הרבה זמן, אבל פה טוב לי יותר.” אמת פשוטה.
יפעת הקשיבה, ואז אמרה חרישית, “גם אני.”
ואז קרה משהו בלתי צפוי. פנסי רכב האירו בחצר, נכנס גבר בשנות החמישים הבינוניות, כתפיים רחבות, חולצה מכופתרת. נכנס לגינה, נעמד. יפעת התיישרה. “רוברט, היית צריך להתקשר.” הוא אמר שנכנס לדבר על החשבון המשותף מהגירושים. היה מאוד ענייני בחוץ, בפנים קצת פחות. היא אמרה שזה יטופל, ושלהבא שיתאם. עזב אחרי עשר דקות.
ישבנו שוב במרפסת בשקט, האדמה עדיין רטובה. היא אמרה: “זה הגרוש שלי. הוא עוד עושה דברים כאלו, פשוט כי הוא יכול.” שאלתי אם זה עדיין משפיע עליה. “פחות מפעם,” ענתה, ואז אמרה שלא הייתי חייב להישאר. “יודע,” עניתי. נשארנו שם, עוטפים אותנו השקט והלילה כמו שמיכה.
לפני שעזבתי, שוב נשענה על המשקוף, הפעם עיניים נחושות. אמרה הוא תמיד יהיה סיבוך. עניתי, אני מסתדר עם מסובך. הזמינה אותי לשבת לארוחת ערב בשבת, אמיתית. עניתי “בשמחה.”
הגעתי בדיוק בשש, בקבוק יין, חולצה מסודרת. היא פתחה עם שמלה ירוקה כהה, לא מתייפייפת. הריח בבית שוקי עוף, עשבי תיבול, שום, השולחן ערוך עם מפה, מפית אמיתית, נר קטן במרכז. מוזיקת גאז ישנה מתנגנת. עמדנו זה לצד זו במטבח, דיברנו על הסיור עם הלקוחה, שנגמר בהצלחה; אמרתי שאני גאה בה, היא חייכה אני לומדת להיות כזו.
שאלתי על רוברט. היא עצרה לרגע, ואז סיפרה הוא שלט, גם כשהיו נשואים, היא נתנה לו ועכשיו משלימה עם זה. אמרתי כלום, שמעתי עד הסוף. בארוחה, ישבנו קרוב, כבר לא משחקים בהעמדת פנים. היא שאלה על הבנייה שלי בחיפה, אמרתי ביום טוב אני אוהב, ביום אחר, פשוט מתפקד. זה הספיק לה.
הטלפון שלה הבהב שוב. ראתה, התעלמה: הוא עוד מתקשר, כי התרגל שאני לבד. הביטה עלי: הפעם יש לי משהו יותר טוב. אחרי הארוחה, ישבנו שוב בחוץ, בנורות שהיא תלתה לבד אחרי הסיור. סיפרה לי באמת על הנישואין, על הצמצום העצמי, על ההבנה לפני שלוש שנים שהפסיקה לשמח את עצמה כי היה יותר קל כך. אמרתי שאולי אני אגלה לה להיות יותר קשה אלי. היא צחקה צחוק שלא עצרה. ואז שקט שלפני משהו.
היא הביטה בעציצים ברחבה. ואז בלי להסתכל אמרה: לא הרגשתי ראויה לרצות משהו הרבה זמן. עכשיו דיי פוחד. נמאס לי לפחד. הסתובבה, הביטה ישר בי, אמרה: עכשיו בא לי. נגמר לי הסבלנות לפחד. הושטתי לה יד, לאט, בידיים רועדות. היא שימרה את המבט. נשקה לי, פשוט וודאי ולא צריך להסתבך. נשארנו לשבת ככה, כתף לכתף, ידיים שלובות.
“יהיו לרומי דעות,” היא אמרה. “כנראה.” “לבעלי לשעבר גם,” עניתי “שיתמודד.” היא הביטה בי “אתה לא מפחד מכל זה?” הסתכלתי עליה. על האישה שפתחה לי בדלת בחלוק, הכינה לי תה, הרשתה לעצמה לבקש עזרה בשער, זו שתוקעת אדנית בדיוק ומקימה עסק מאפס אחרי שהפכה לקטנה בשביל מי שלא הגיע לה.
אמרתי: “לא מפחד בכלל.” היא שילבה ידיים בשלי, הניחה ראש על הכתף שלי ישבנו שם הרבה זמן, גאז שקט מחלון המטבח הפתוח, אוויר קריר מסביב.
חודשים קדימה השער האחורי לא נתקע שוב. החלפתי עבור יפעת את כל המסגרת ביום ראשון אחר הצהריים, והיא חטפה לעצמה תואר מפקחת קפדנית עם קפה ביד, מה שמצאתי בו חן משגע.
רומי באמת הייתה לה מה להגיד, ובסוף הודתה שאמא שלה לא נראתה ככה רגועה שנים. רוברט התקשר עוד פעמיים, יפעת לא ענָתה, עורך הדין טיפל בשאר. ערב חמישי, חודשים אחרי קופסה מאובקת וחלוק סאטן, אני מוצא את עצמי במטבח של יפעת, בזמן שהיא שורפת חצי טוסט כי שנינו לא מפסיקים לצחוק. היא מקללת, פותחת חלון, ואני לוקח את המרית ועושה את העבודה. עומדת בצד, צופה בי אתה לא כזה חסר תועלת כמו שחשבתי. עניתי שמתי, טוב שנתת לי צאנס.
היא חייכה, שאפה אוויר והביטה החוצה על נורת המרפסת שתיקנו יחד, דולקת בלי להבהב, לא חוט חשוף, סתם אור פשוט ויציב לפעמים, כשהדבר מתוקן כמו שצריך, זה פשוט נשאר ככה.
