שמע, אני חייב לספר לך משהו שקצת יצא משליטה וזה התחיל בכלל כמו עוד סידור קטן שלא מתחשק לעשות, רק שאתה מתעצל לדחות. אז אני הייתי צריך להחזיר כמה דברים של האקסית שלי, נועה. אנחנו כבר לא יחד, שלושה שבועות מאז שנפרדנו, ולא בגלל איזה דרמה, סתם ככה לאט־לאט זה התפוגג. שום דבר לא עקיצות, לא דמעות, יותר כמו פנצ’ר שמתנפח עוד ועוד עד שהוא לא מחזיק יותר ובסוף אתה קולט, הנה, זה נגמר.
כבר חודשיים הדברים שלה ספרים, ג׳קט, איזה מגבת כאילו תפסו פינה בדירה שלי בתל אביב, כל בוקר מזכירים לי שצריך להחזיר, ומסמס לה פעם פה פעם שם “שאת מתכוונת לבוא לקחת?” והיא עונה “כן בטח”, אבל לא מגיעה. בסוף, ערב חמישי אחרי העבודה, עוד עם נעלי עבודה וטי־שירט מכוסה בכתמים, דחפתי הכל לקרטון, שמתי ברכב, ונסעתי לראש העין, לבית של אימא שלה. נועה עברה זמנית אליה אחרי שהחוזה שלה נגמר. זכרתי שנועה סיפרה שאמא שלה, אילנה, גרה במקום שקט, בית גדול, מלא צמחים מסביב.
בדיוק על זה חשבתי כשניגשתי לדלת איזו אישה בת חמישים ומשהו עם משקפי קריאה ותבשיל סיר על הכיריים. דפקתי בדלת ושמעתי צעדים איטיים ואז… הדלת נפתחת ואילנה עומדת מולי, עטופה רק בחלוק משי קצר. השיער הג’ינג’י שלה קצת רטוב כנראה הרגע יצאה מהמקלחת. והיא עונה כאילו כלום לא קרה, בטון הכי רגוע: “אה, אתה עמית, נכון?” ואני, מפגר לחלוטין, ציחקקתי: “כן”. כנראה אפילו לא אמרתי את זה כמו בן־אדם נורמלי, פשוט עמדתי שם עם הקרטון כאילו הוא מגן.
היא השאירה את הדלת פתוחה, מסמנת להיכנס: “נועה קפצה לקנות משהו, תחזור תוך שעה בערך. שב בינתיים”. כל הגיוני בי אמר לי להשאיר את הקרטון ולברוח, אבל נכנסתי. היא החליקה במורד המסדרון בכלל בלי להתבלבל, ואני הסתכלתי מסביב הבית לא חם רק מבחינת מזג אוויר, הוא הרגיש חם באמת, מלא צמחים חיים על אדן החלון, פזל של חצי אלף חלקים ליד השולחן, ספרים בכל פינה.
כשהיא חזרה לבושה בג’ינס וחולצה רחבה ממשפחת צבעי החול, הרגשתי יותר באוויר של בית. היא עשתה לשנינו תה מתוק בלי לשאול אפילו ושמה שני כוסות על השולחן, ממש כמו דודה קשוחה שלוקחת פיקוד על ערב שישי. שאלתי אותה על הפאזל, והיא אמרה שזה לוקח לה מלא זמן כי החתיכות בורחות לה לכל הכיוונים. צחקתי שהיא פשוט צריכה עזרה, ואז היא ענתה: “גברים שממש טובים בפאזלים בדרך כלל לא מתלהבים לספר על זה כל כך מהר”. בחיי שצחקתי אמיתי. ישבנו ודיברנו כמעט שעה, על העבודה שלה בגינון, על גירושים מתישים שעברה, על נועה ואיך בעצם אנחנו לא באמת צריכים להסביר לאף אחד למה משהו נגמר.
בשיא הטבעיות היא דאגה שאוכל משהו, “נו, כבר נכנסת, לא תשב רעב”. בסוף נשבנו לשולחן הקטן שלה לארוחה של עוף ואורז, כשהלילה כבר נשרה מחוץ לחלון. באיזשהו שלב הפסקתי לחשוב על נועה, על הקרטון, בכלל. פשוט היה רגע בבית עם אישה זרה לגמרי שמרגישה מוכרת. בשלב שנועה נכנסה הביתה, אנחנו עוד היינו בתוך ויכוח על איזה נסיעה יותר מלחיצה בכביש שש או בנתיבי איילון. אילנה אמרה על המקום: “לפחות בכביש שש כולם נוסעים לאותו כיוון”. אפילו נועה לא הבינה למה אנחנו כל כך בסבבה.
הסתכלתי בשעון וראיתי שעברו שעתיים ורק אז קמתי ללכת, אמרתי תודה, היא ליוותה אותי לדלת, עמדנו רגע על המרפסת, שמתי לב שהמנורה מעל הדלת מרצדת קצת רושם בראש, לא אמרתי כלום. חזרתי לאוטו, ידיעה משונה בלב משהו פה לא גמור.
לא הפסקתי לחשוב עליה, על איך זה הרגיש לדבר איתה ואיך למרות שלא קרה כלום, התבשל לי בלב רצון מוזר לחזור. סמכתי על עצמי שלא אחזור, אבל בשבת כשקפצתי לקחת חלקים לתיקון דק אצל חבר במרום נווה עמדתי מול חומרי תאורה ונדלקתי הייתי חייב לתקן לה את המנורה. קניתי את החלקים, זו היתה אחלה תרוץ להגיע, אפילו קניתי לשנינו קפה מהפינה של אחד העם. דפקתי בדלת, היא פתחה עם מכנסי עבודה, חולצה גדולה ומברשת צבע ביד, עם קצת פס כחול על הלחי.
בקושי אמרתי משהו, היא ישר מציינת: “באמת המנורה ההיא”. הכנסתי את הקפה פנימה הרי לא סתם קפצתי, ובזמן שהיא צובעת חדר נוסף, תיקנתי את המנורה במרפסת. הכל בשקט, בלי צ׳יטצ׳אט מיותר, והתוצאה? פתאום הכול הרגיש טבעי, כאילו ככה היינו אמורים להיפגש כבר קודם. צבענו יחד, מישבנו לעצמנו את הלב.
אני ספרתי לה, ברגע של חול, שהעבר שלי נראה על הנייר מבריק עבודה מסודרת, פרויקטים בבניה, כסף סביר אבל מתחת, משהו בתוכי לא דיבר כבר יותר מדי זמן. שהיא הראשונה ששואלת “מה באמת קורה?” ולא סתם “מה שלומך?”. היא הקשיבה, ממש, לא ניפנפה, ואז אמרה: “אתה חי חיים הגיוניים כל כך הרבה זמן, ששכחת לבדוק אם זה גם משנה לך משהו”. המשפט הזה פשוט נפל לי בדיוק איפה שהייתי צריך. אחרי שגמרנו, היא ציינה שהחדר נראה הרבה יותר טוב. ישר אמרתי בטח שיותר טוב. ואז, היא הכינה לנו מרק עגבניות ולחם גבינה צהובה מומסת, שנראה שיא הפשטות, ודיברנו על החיים, העבודה, על הלקוחות המוזרים שלה.
לקראת סוף הארוחה, היא הציצה בפלאפון, משהו חירפן אותה לשנייה אבל לא שיתפה. טלפונים, לחץ של גירושים היא שמה את זה בצד, אמרה: “אני עדיין מתמודדת עם שאריות מהעבר, אני רוצה שתדע לפני שזה נהיה משהו אחר”. עניתי לה שאני לא רץ לשום מקום, ראיתי שהיא מתרככת.
אחרי כמה ימים, באמצע לקבל איזה אמבורגר בנסיעה, היא התקשרה. “השער בגדר האחורית תקוע, אני חייבת מישהו שיעזור לי כי מחר יש לי לקוחה ואני צריכה לסדר דוגמית של גינה”. לא בא לה להטריח אותי, אבל אמרתי שזה שטויות קפצתי. הגעתי בערב, ראיתי את העץ מנופח מהגשם, תיקן את זה תוך רבע שעה כשהיא מסדרת עציצים. כל כך מדויקת עם מה שהיא רוצה, בלי להתבלבל.
בסוף התיישבנו על המרפסת, לא הייתי צריך אפילו משקה. היא העירה שאני תמיד אומר “בסדר”, כאילו זו דרך לא להתחייב. אז פתאום אמרתי לה: “האמת? לא ממש בסדר, אבל כאן זה יותר טוב”. והיא, בלב שלם: “גם אני”. ואז הופיע האקס־בעל שלה רובי כולו עניין של שליטה, כנראה רצה להראות שהוא עוד בשטח. אילנה לא התבלבלה, דיברה רגוע, לא הסתירה. הוא הלך, אנחנו נשארנו במרפסת. היא הודתה שפעם זה היה מלחיץ, אבל היום פחות. לא דחפתי, לא דחקתי נתתי לה להיות.
יצאתי משם עם ידיעה שזו תחילתו של פרק חדש מהסוג שאתה לא יכול להריץ אחורה גם אם תרצה. בשבת בערב, אפשר לומר הבאתי יין, הקפדתי על חולצה טובה והגעתי בזמן. הפעם הרגשתי לגמרי שייך שם, והיא, בשמלה ירוקה פשוטה, נראתה כאילו לא השקיעה אבל וואו, איזה נוכחות. ארוחה חמה בתנור, מוזיקת ג’אז איזוטרית מתנגנת, הכל מדויק בלי להתאמץ. היה שם ריח של התחלה.
במהלך הארוחה, היא דיברה בגלוי על רובי שהוא עדיין מנסה לשחק עליה, שהיא כבר לא משחקת את המשחק, שהיא לומדת להחזיק את החיים שלה בעצמה. ואז, על הדשא בגינה, לאט מתקרב, תפסתי לה יד בלי דרמת יתר, אלא בשקט, באיטיות, כמו מישהו שכבר רוצה המון זמן. ואז הגיע הנשיקה. שקטה, יציבה, מהמקום הכי נקי. היא השעינה את הראש שלי על הכתף שלה, ואז אמרה: “נועה תהיה לה מה להגיד על זה”. עניתי: “שתגיד”. ושאלתי: “כל זה לא מפחיד אותך?” היא הסתכלה לי בעיניים, אמרה: “אתה לא יודע חצי”. עניתי: “אני לא פוחד. בכלל.” ומאז היא נתנה לי להיות.
כמה חודשים אחרי, הגדר האחורית כבר לא נתקעה החלפתי הכל כמו שצריך, כשאילנה צופה מהכיסא במרפסת עם קפה ביד. לנועה באמת היו מה להגיד, אבל גם היא הודתה שהיא לא ראתה את אמא שלה רגועה ככה אף פעם. רובי ניסה עוד כמה פעמים, אבל היא כבר לא ענתה. והיא, סוף־סוף, לא רק קיבלה החלטות אלא עשתה טוב לעצמה.
ובערב חמישי רגיל, ישבתי אצלה במטבח בזמן שהיא שורפת טוסט בגבינה כי הייתה עסוקה להצחיק אותי, ואני, עם הספצ׳ולה ביד, תפסתי פיקוד. היא הסתכלה עלי, אמרה “לא כזה גרוע כמו שחשבתי שתהיה”. עניתי “כנראה שהגיע לי להוכיח”. והיא, בשרוול דחוף אל שלי, אמרה “מזל שלא ברחת”. מחוץ, האור שתיקנתי המשיך לזרוח. לפעמים, כשאתה מסדר משהו עד הסוף הלב נשאר מסודר.
