הבוקר בבית הכנסת עבר בשקט, בלי ריצה ובלי בלגן. הכול כרגיל: אותן ברכות, אותם פרצופים בעיקר נשים מבוגרות, אולי עשר בסך הכול. הרב מתניה היה שם כבר עשרים ושלוש שנים, וכבר מזמן הפסיק לצפות שבאמצע שבוע יהיו פתאום המונים בשחרית.
הוא כמעט סיים את התפילה כשלפתע שמע חריקה עדינה מדלת הכניסה.
הרים את הראש ונעמד מופתע.
במרכז המעבר, בצעדים רגועים כאילו זו הדירה שלה, הלכה חתולה.
אפורה, פלומתית, עם כתם לבן קטן על החזה. הזנב מזדקר למעלה. משדרת ביטחון, כאילו היא יודעת בדיוק לאן היא צריכה להגיע.
המתפללות התלחשו אחת עשתה תנועה של תפילה, אחרת שמה יד על הפה. אבל החתולה, לא התבלבלה בכלל, חלפה ליד ספרי התורה והנרות וישבה ישר מול הארון.
התכרבלה, שמה ראש על כפותיה והביטה, עיניה הצהובות פקוחות, מביטות בריכוז, ממש לא ממצמצת.
בלב של הרב מתניה עבר רעד.
הוא ידע מי זו.
אלוהים, איך היא הגיעה לפה?
הידיים רעדו לו. הוא סגר את העיניים לרגע, מנסה להתרכז בתפילה, אבל תמונת גאולה הופיעה מיד במחשבתו.
אישה מבוגרת, צנועה, עם עיניים טובות ועייפות. גרה לבדה בדירת שני חדרים ישנה בשכונת פריפריה. תמיד באה בשבתות לבית הכנסת בצעדים לאטיים, נשענת על מקל. אף פעם לא החסירה.
והיא, כמובן, האכילה את החתולים בכניסה לבניין.
הם גם בריות של הקב”ה, הרב מתניה, אמרה לו פעם כשבא אליה לביקור חולים. איך אפשר שלא לרחם עליהם?
וסימה הייתה החתולה האהובה שלה. אפורה, פלומתית, אותה גאולה הצילה כשעוד הייתה גורה קטנה, וגידלה אותה. וסימה לא עזבה אותה אף פעם, הלכה אחריה לכל מקום.
בפעם האחרונה שהרב ביקר אצלה לפני שלושה שבועות, בערך סימה ישבה על יד החלון, מסתכלת על גאולה כל הזמן. כאילו מבינה משהו.
רב מתניה, לחשה אז גאולה, אם יקרה לי משהו, תקח את סימה. היא חכמה.
הוא רק הנהן בעדינות, לחץ לה את היד.
והנה עכשיו סימה שוכבת מול הארון.
והרב מתניה הבין הכול. בפנים נעשה לו קר.
התפילה הסתיימה, כאילו בענן.
הוא השלים את הברכות כמעט אוטומטית השפתיים אמרו לבד, בראש רץ כל הזמן: צריך ללכת. עכשיו.
המתפללות התפזרו לאט, מחזיקות נרות, לוחשות. אחת מהן התקרבה לשאול, אבל הוא הרים יד ועצר:
אחר כך. הכול אחר כך.
הוא פשט את הטלית, לבש חלוק אצבעותיו רעדו, היה קשה לסגור את הכפתורים.
אלי, רק שלא טעיתי…
אבל הוא ידע. בכל ליבו ידע הוא לא טועה.
סימה הרימה ראש כשהתקרב. הביטה לו לתוך העיניים, השמיעה מיאו שקט.
אחד בודד.
כמו אמרה: הבנת? יופי.
בואי, לחש לה, מושיט יד.
החתולה נעמדה, התמתחה, יצאה אחריו.
הם הלכו יחד החוצה. מזג האוויר היה מעונן, הרוח נושבת בין העצים החשופים, מעיפה עלים יבשים על המדרכה. עד הבית של גאולה רבע שעה ברגל.
הרב מתניה צעד מהר, כמעט רץ. סימה לא פיגרה כל הזמן לצידו, זנב מתנופף.
רק שנספיק.
אמנם הוא הבין אם החתולה הגיע לבית הכנסת וישבה ליד הארון סימן שכבר היה.
בדרך, עלו בו כל הזיכרונות מגאולה איך ישבה בכורסה ליד החלון, עטופה בשמיכה. איך חייכה כשנכנס. איך ברכה בברכת שהחיינו ביד רועדת כשקיבלה את המזוזה.
אתה יודע, רב מתניה, אמרה לפני שלושה שבועות לא מפחדת אני. חייתי חיים יפים. היה לי בעל אהוב, בת, נכדים. לא רואים אותם הרבה, גרים רחוק, אבל בורא עולם לא עזב אותי. אף פעם.
וגם לא יעזוב, ענה אותה.
היא נאנחה בשקט:
אני יודעת. רק לפעמים כל כך לבד. וסימה פה, אבל בכל זאת השקט בבית קשה.
אז לא הקדיש לזה מחשבה מיוחדת. השתתף, ניחם, עודד. לא הבין שזו אולי הייתה פרידה.
הנה הבניין המוכר ישן כזה, הצבע מתקלף, מקודד עם אינטרקום שבור. קומה שלישית, מעלית לא עובדת, כתמיד.
הרב מתניה עלה, אוחז במעקה. הלב פועם חזק מהתרגשות או מהדאגה.
סימה רצה לפניו, התיישבה מול הדלת הצבע מתקלף, המספר 37 חצי מחוק.
הוא דפק.
פעם. פעמיים. שלוש.
שקט.
ניסה את הפעמון צפצוף ישן ומוכר התפשט בדירה.
אף אחד לא פתח.
גאולה! קרא. גאולה, זה הרב מתניה!
שקט.
הצמיד אוזן לדלת. אולי לא שמעה? בכל זאת, קשה בגילה.
אבל בפנים היה שקט כבד.
הוא התיישב על המדרכה, הסתכל על סימה. היא לא הורתה מבטה מהדלת.
ידיים רועדות, שלף את הפלאפון, חייג למשטרת השכונה אותו שוטר שעזר להם כשהיה ניסיון פריצה בבית הכנסת לפני שנה.
שלום, דני? זה הרב מתניה. כן, מבית הכנסת. צריך עזרה דחוף. אישה מבוגרת לא עונה, אני חושש שקרה משהו… צריך לפרוץ דלת.
קולו של דני היה רגוע:
כתובת?
רחוב העצמאות 32, קומה שלישית, דירה 37.
בדרך.
הרב סגר את הטלפון וישב על הרצפה, נשען על הקיר.
סימה התקרבה, השתפשפה לו בחלוק. פיתחה גרגור חרישי.
הוא ליטף את הפרווה האפורה הרכה.
את אלופה, לחש לה. חכמה. באת לקרוא לי.
החתולה שכבה לצידו.
והם ישבו כך יחד.
והרב מתניה חשב על זה שכמה מעט הגיע לבקר את גאולה. שלא ראה לפעמים כמה היה לה קשה באמת. שאולי חיכתה.
סלחי לי, גאולה. סלחי.
השוטר דני הגיע אחרי רבע שעה.
גבר רחב, עייף, טפס במדרגות, הביט ברב היושב והופתע:
רב מתניה? מה קרה?
גאולה לא עונה. אני דואג… קולו נשנק.
דני הנהן. כבר הכיר סיטואציות כאלו.
תחכו כאן.
דפק חזק בדלת, כמעט בתוקפנות.
גברת גאולה לוי! משטרה!
שקט.
שלף מוט קצר, הכניס לחריץ, הפעיל כוח.
חריקה, קולות שבר, ואז קול פתיחת המנעול.
הדלת נפתחה.
הריח עמד כבד באוויר תרופות, שקט כזה עבה.
הרב מתניה סימן צלב בעצמו, התחזק, נכנס אחריו פנימה.
הכניסה הייתה בדיוק כמו שהכיר. המעיל החום של גאולה על הקולב ישן, השרוולים שחוקים. נעלי הבית יושבות במקומן.
המסדרון, החדר מצד ימין.
דני פתח את הדלת ונעמד.
הרב הציץ מעבר לכתפו.
הלב שלו נפל.
גאולה ישבה בכורסה ליד החלון, עטופה בשמיכה. כפותיה משולבות על החזה, הראש נשען אחורה.
נראית נרדמה.
רק הפנים היו לבנים, דוממים.
אלי… לחש הרב.
דני נאנח בכבדות, נגע בידה, חיפש דופק, נענע בראש:
כבר שלושה ימים, לדעתי. אולי יותר.
שלושה ימים.
הרב כרע ברך על הסף.
שלושה ימים הייתה כאן לבד. איש לא נכנס. אף אחד לא דאג.
הבת בעיר אחרת. הנכדים רחוק. שכנות? מי היום רואה מה קורה עם השכנים שלו.
רק סימה.
רק היא הייתה איתה. ישבה לידה. לא עזבה, אפילו כשהחלון היה פתוח.
ורק כשהבינה הלכה לקרוא עזרה בבית הכנסת.
הכרת אותה טוב? שאל דני, שולף את הפלאפון.
כן, אמר הרב היא הייתה מהמתפללות שלי. אישה טובה מאוד.
צריך להודיע למשפחה. מסמכים?
בטח בארון או בשולחן. דני, אני אשיג את הבת. יש לי את המספר שלה, היא נתנה למקרה חירום.
טוב, דני אמר. אני אזמין מד״א.
הרב התקרב לכורסה של גאולה, התבונן בפניה שלוות, מוארות כמעט.
היא לא סבלה. הקדוש ברוך הוא לקח אותה בשקט, כנראה מתוך שינה.
תסלחי לי, לחש. שלא באתי, שלא יזמתי.
היד נמשכה לבד ללטף את שערה הלבן.
עבר אצלה ביד, לחש תפילה חרישית. מילות התפילה יצאו לבד, כמו דמעות.
ובפתח, לא מזיזה את העיניים, ישבה סימה.
הביטה בגאולה, מרוכזת.
וברגע הזה הבין הרב סימה אהבה את גאולה יותר מכל קרוביה.
יותר מהבת שדיברה פעם בחודש.
יותר מהנכדים שראו אותה פעם בשנה.
הייתה איתה עד הרגע האחרון.
ולא עזבה באה לקרוא לעזרה.
הרב כרע על הברכיים מול סימה, לקח אותה בזהירות על הידיים.
סימה לא התנגדה. נצמדה אליו, גרגרה חרישית.
זהו, לחש. זהו, מתוקה. אני אדאג לה. מבטיח לך. נדאג לה ללויה יהודית. ואת תבואי איתי עכשיו. בסדר?
והדמעות זלגו.
הזלתי דמעות על הפרווה, ליטפתי אותה וחשבתי אהבה אמיתית לא במילים, במעשים.
קברו את גאולה שלושה ימים אחר כך.
הבת הגיעה, חיוורת, עיניה אדומות, כולה בשחור. נכדים לא הביאה אמרה שמרחק ולימודים.
מהמתפללות הגיעו בערך עשרים, בעיקר אותן בנות הגיל, שידעו מי היא. אמרו קדיש בלחישה, בקול רועד.
הרב מתניה ערך את ההלוויה. קרא תפילות והביט בארון בפניה השלוות מתחת למטפחת הלבנה.
סלחי לי, בת ישראל. על האדישות שלי, על הריחוק.
בצמוד לארון, על הרצפה הקרירה בבית הכנסת, התכרבלה סימה.
הגיעה לבד, בבוקר, כשהביאו את הארון.
שכבה לא זזה.
הבת ניסתה להבריח אותה, נופפה במטפחת:
מספיק, החוצה! אין לך מקום פה!
אבל הרב הרים ידה:
תני לה. היא נפרדת ככה.
האישה רצתה להגיב, אבל פגשה את מבטו ושותקה.
בבית העלמין הלכו עם סימה לא להשאיר אותה לבד. כל הדרך הרב מתניה נשא אותה.
אחרי הקבורה הבת התקרבה:
תודה לכם. על הכול. שמצאתם אותה. שהודעתם.
לא לי תודה, ענה. לסימה. היא הביאה אותי.
הבת הביטה על החתולה, במבט מוזר.
קחו אותה. אני לא יכולה. ויש לי אלרגיה.
גם ככה תיכננתי.
היא הנהנה והתרחקה, בלי להסתובב על קברה של אמה.
הרב מתניה נשאר לעמוד.
הביט בתלולית הרטובה, בצלב עץ זמני.
גאולה. שקטה, בודדה.
כמה עוד יש כאלה? יושבות בדירות, בתים, מזדקנות, נעלמות ואיש לא יודע. לא צריכים לאיש.
חוץ מחתולה אחת. והקדוש ברוך הוא.
הוא ליטף את סימה.
בואי הביתה?
סימה השמיעה גרגור נחוש.
מאז, בבית הכנסת, תמיד שכבה סימה על שפת החלון ליד הארון.
המתפללים הביאו לה חטיפים, ליטפו, לחששו:
כזאת חכמה. נשמה טובה.
הרב מתניה רק חייך בשקט.
ובלילות, לפני השינה, היה יושב בכורסה, מרים את סימה עליו, מלטף את הפרווה הרכה.
החתולה עוצמת עיניים, מגרגרת.
ובעיניה הצהובות השתקפו נרות הלילה הבוערים.
אור קטן, שלעולם לא כבה.
