Памָת עובר ברחובות תל אביב בלילה, מתנדנד לאור הפנסים, אחרי ששתה קצת יותר מדי ערק. לא אכפת לו לאן רגליו הולכותזאת העיר שלו, וסוף סוף הן יביאו אותו הביתה. במוחו רץ דיון פילוסופי בקול רם, שובר את השקט.
“למה ככה החיים שלי?” התלונן לעצמו בגיחוך מר. “אני בן עשרים ושבע, לחברים שלי כבר יש ילדים בכיתה א’, ואניכל בחורה שעוזרת אותי אחרי חודש זה נס. מה, אני גס רוח? לא, הרי אני בעצם טוב, אז אני גס רוח, כן. ככה גבר צריך להיות,” חיוך מרושע עלה על שפתיו של עידו לוי. “הדבר היחיד שבאמת הצלחתי בו זה העסק. אני לא איזה טייקון, אבל יש לי מספיק לשתות יין טוב ולחיות יפה.”
פתאום עצר, תפס את הראש, ודמעות התחילו לזלוג מעיניו.
“כמה כסף שפכתי על הדוקטור הזה,” מלמל. “ובסוף’אין לי איך לעזור לך. אולי תנסה איזה מומחה בירושלים. אבל לא נראה לי שגם הוא יעזור.’ ואולי מחר אקח אוטובוס ואנסה את המזל שלי.”
הגיע אל גשר יהודית, הביט על זרם הירקון השחור.
“קפוץ? הרי המים עמוקיםהכל ייגמר כאן,” הסתכל שוב. “לא, קר מדי. וחוץ מזה, סוקרטס עוד לא קיבל לאכול. אשוב הביתה.”
כשהמשיך, הבחין באישה צעירה במרכז הגשר, תיק גב עליה ותינוק חבוק לחזה. היא עמדה בשקט מול המים, ואז התחילה לטפס על המעקה. פתאום עידו זינק, תפס אותה במתניים בחוזקה, והשניים נפלו יחד למדרכה המלוכלכת. התינוק החל לבכות.
“את בסדר?! את השתגעת?!” צעק עידו בבהלה ומתוך שכרות שהתפוגגה מיד.
“מה אכפת לך? מה אתה מתערב? למה אתה בכלל נוגע?” התחילה לבכות.
“לא יודע, הרגשתי שחבל למות בגיל כזה,” הצביע אל הילד. “ובטח לא בשבילו. יאללה, קומי ולכי הביתהלבעלך או לאמא שלך למי שיש לך בכלל?”
“אין לי לא בית, לא בעל, לא אמא. אין לי אף אחד.”
“בסדר, נפלת לי על הראש,” עזר לה לקום. “בואי.”
“אני לא הולכת לשום מקום איתך! אולי אתה איזה פסיכי.”
“טוב, למות אפשר תמיד, אבל עם פסיכי זה מפחיד?” חייך חיוך מר, ומשך אותה אחריו.
***
כך הלכו שניהם ברחובות החשוכים של תל אביב, כשבכי התינוק אינו פוסק. לבסוף אמר עידו בכעס:
“למה הוא בוכה כל הזמן?”
“כי הוא רעב,” הצמידה האישה את הילד אליה.
“תני לו לאכול,” התרעם.
“אין לי חלב, ואין לי שקל,” ענתה.
“ולא הרבה שכל,” פלט, והצביע על חנות מכולת פתוחה. “בואי, קונים לו חלב.”
***
הקופאית והשומר הביטו בהם בחשד, אך עידו לקח סל וקרא:
“בואי,” שאל את הקופאית, “איפה החלב?”
“שם,” הצביעה.
“תקחי איזה שצריך!” פקד בקצרה.
“זה,” לקחה קרטון.
“קחי כמה שאת צריכה. ושיהיה לך גם מה עוד?”
“חיתולים חד פעמיים.”
“מה זה?”
“אלה שם,” חייכה בקושי.
“קחי!”
“ואפשר גם מגבונים?”
“תיקחי.”
ניגשו לקופה. הוא שלף שטר של מאתיים .
“אין עודף,” אמרה הקופאית.
“תקחי את זה ותני לנו שוקולד,” הצביע בעצבנות.
***
עלו לביתו הדומם. האישה עצרה, בהתה סביב, מופתעת מהסדר. הוא זרק נעליו, משך דג מהמקרר לסוקרטס החתול, מזג לעצמו מיץ ושתה בלגימות. לאחר מכן פנה לאורחת.
“תחיי פה, בחדר הזה,” הראה לה. “המטבח, השירותים, אמבטיה. אני הולך לישון.” בדרכו פנה: “איך קוראים לך?”
“איילת,” ענתה.
“אני עידו.”
***
“נראה שהוא לא פסיכי,” חשבה כשנכנסה למטבח. הדליקה את הגז, הרתיחה מים. ‘איזו טיפשה אני, כמעט קפצתי לירקון. ואם עידו הזה לא היה עובר, איפה הייתי עכשיו? קפואה ברחוב עם עמיחי הקטן. מחר בטוח יגרש אותנו, לפחות הערב נישן בחום.’
החזירה את עמיחי לחדר, שלפה בקבוק וניגשה להכין לו בקבוק חלב. התינוק שתה בלהט ונרדם. ניגבה אותו במגבון והחליפה לו חיתול. אחר כך נכנסה לאכול בעצמהיד לקחה נקניק מהקירור, פתאום גם לחם וגבינה.
רק אחרי ששבעה, חשבה שפעלה בגסות רוח, אבל ידה נחה עם הילד, והירדמות כיסתה הכל.
***
בבוקר, קמה פעמיים בלילה להאכיל את בנה. שמעה את עידו קם בלילה ונכנס למטבח. בבוקר, כבר הייתה דרוכה: ‘עוד רגע יזרוק אותנו.’
הוא עמד להכין חביתה. “שבי,” אמר בקצרה.
“לא, אתה תשב!” דחקה אותו מהגז, קצצה שמיר ירוק ופיזרה על החביתה, שטפה כוסות והכינה קפה.
בינתיים הוא דיבר בטלפון בענייני עבודה ונדמה היה שהוא לא רואה אותה בכלל. כשסיים לקום, היא התכווצה לקראת גזירת הגירוש.
“איילת, תקשיבי: אני נוסע לשבוע, הכי חשובלהאכיל את סוקרטס החתול. אל תעשי טעות ותתני לו שימורים, הוא אוכל רק דגים ובשר טרי. למשרד שלי אסור להיכנס. לשאר החדרים תעשי מה שאת רוצה.”
בכיו של עמיחי הדהד מחדר השינה. היא רצה להביאו.
“תודה, נראה לי שזה מספיק לשבוע,” הצביע על חבילת שטרות של מאתיים . “אני זז.”
עמיחי הושיט את ידיו: “א-בא!”
עידו נעמד, הלב התכווץ. הרי אבא בעצמו לא יהיה לעולם.
“איילת, אפשר להחזיק אותו?” נשבר לפתע קולו.
“תיקח!” הגישה בקורטוב חיוך. “בחיים לא החזקת ילד?”
“לא.”
“זה הזמן.”
הילד פלט קולות שמחה, ועידו הביט בו מהופנט. ‘לי לא יהיה ילד לעולם.’ הוא העביר את עמיחי לאמו ויצא.
***
בחזרתו לבית, אמר הרופא הירושלמי שאין לו סיכוי לילדים. הייתה לו דירה ענקית ברחוב דיזנגוף, רכב שטח ב-400,000 שקל, אבל בשביל מי כל זה? גבר צריך לעבוד בשביל משפחה. ובדירהתמיד אבק, בודד, ברכב יש שבעה מושבים ואף אחד לא נכנס.
נכנס לבית בפנים קודרותופתאום הבית מצוחצח, באוויר ניחוח נקי. חיוך מהוסס על פני האישה.
“אָ-בא!” עמיחי פתח ידיים.
התיק שבידו נשמט, זרועותיו נשלחו אל הילד.
