ספה משנות התשעים
ילדים, יש לנו בשבילכם הפתעה! אמרה רחל בן־צור בחיוך זוהר, ולטפה במבטה את הסלון החדש שלנו, שעדיין היה כמעט ריק. החלטנו להעניק לכם את הספה שלנו!
העולם קפא לשנייה. הסתכלתי על נעם. הוא חייך חיוך מתוח, כזה שלעיתים מופיע אחרי ביס ממשהו חמוץ מאוד.
אמא, אבא, באמת… אבל הספה עוד שמורה יפה ניסה הוא לומר. ואתם בעצמכם צריכים.
חס וחלילה! נידה אבא, ישראל בן־צור, את ידו. כבר קנינו לעצמנו חדשה. מודרנית. וזו, תדע לך, ספה אמיתית. מסגרת עץ אמיתי! כאלה כבר לא עושים. זה בדיוק בשבילכם לתחילת הדרך. וגם תחסכו כסף.
“לתחילת הדרך”. כשהיא אמרה את זה, יכולתי לשמוע גזר־דין. ראיתי בעיני רוחי את הספה הזאת כאן. את המפלצת הבורדו־הכבדה הזו עם הרגליים המגולפות, שבמשך כל חודשי השהות אצלם קראתי לה ביני לביני “המפלצת מהסלון”. תפסה חצי מהחדר אצלם ותתפוס גם אצלנו.
רחל, זה ממש נדיב, אבל… ניסיתי לחפש נוסח עדין בסגנון שלנו… תכננו משהו יותר… מודרני.
מודרני! צחקה גיסתי. ה”מודרני” הזה שלכם יעבור. אבל רהיט טוב זה לתמיד! תזכור את מה שאמרתי, אדיב, עוד תודו לנו. מחר נסדר מובילים, נביא.
וכך היה. למחרת הם הגיעו. שני מובילים, אדומים מהמאמץ, גלגלו את המפלצת הבורדו אל הסלון הבהיר שלנו, עם הריצוף החדש בגוון עץ לבן. אחרי שיצאו, עמדנו שם נעם ואני, מביטים באיום החדש. הספה השתלטה על כל הקיר המרכזי. רגלי העץ המגולפות, שהתעקלו כמו אצבעות עבות, ננעצו לי בפרקט. ריח של קטיפה ישנה, ואבק עם משהו מתקתק התפשט בחדר.
טוב… אמר נעם. לפחות יש לנו על מה לשבת.
פניתי למטבח. זה לא היה רק רהיט. זו הייתה סוס טרויאני. בתוכה חבוי היה טון של ציפיות של הורים, רגשות אשמה וחובות לא מסומנים. עכשיו היא עמדה במרכז הבית שלנו.
***
השקעתי שלושה חודשים בתכנון הסלון הזה. כל ערב אחרי העבודה דפדפתי בקטלוגים, שמרתי תמונות, שרטטתי תרשימים. הסלון היה הלב של הדירה: שמונה־עשרה מטרים מרובעים עם חלון ענק למזרח. השמש של הבוקר הייתה אמורה להציף רצפת פרקט בגוון אלון מולבן. את הקירות צבעתי לבן־חלבי, הזמנתי וילונות פשתן קלילים שהתאימו לטון הזה. בחרתי ספה פינתית בסגנון סקנדינבי אפורה, רגליים דקות מעץ בהיר, קומפקטית ונעימה. ליד תכננתי כורסה נמוכה, שולחן קפה עץ־ומתכת. על הקיר מול הספה תכננתי מדף צר למעלה, ומדפים פתוחים לספרים. מינימליזם. מרחב. אוויר.
ועכשיו עומדת המפלצת הזאת.
ספה מתקופת הסכמי אוסלו, שנקנתה אז על־ידי רחל וישראל. מאסיבית כמו טנק. קטיפה כבדה, בורדו־כהה עם פרחים גדולים, כבר דהויים: ורדים סגולים ועלים מבולבלים. על הידיות הריפוד היה כבר קרוע, ויצא ממנו ספוג צהוב. המשענת גבוהה, עם פסי עץ עבים מצופים לכה, פה ושם מקולפים. רגליים מגולפות ככפות אריה סוריאליסטיות על רקע העיצוב החדש. אורך שלושה מטרים וחצי, עומק כמעט מטר. אם אני יושב בה, אני שוקע ואז גם צריך עזרה כדי לקום. הקפיצים חרקו ונאנחו. ובאמצע אחד נשבר, כי נוצרה מעין “בור” שאליו מיד מתגלגלים כל הכריות.
אבל הכי נורא זה לא זה. זה בעיקר הזיכרון הספוג. של עשרות שנים של חיי משפחתו של נעם. על הספה הזו צפו בטלוויזיה, פיצחו גרעינים, נרדמו אחרי משמרת לילה, כיסו אותה בכיסוי עם פומפונים. היא ספגה הכול: ריח סיגרים של ישראל, בושם ישן של רחל, ריחות בישולים מטבחיים. היא הפכה לצורת חיים עצמאית. עכשיו היא השתלטה על הסלון.
באותו ערב ניסיתי להניח עליה כיסוי לבן. קניתי בד כותנה ענק, קיוויתי להסתיר את הסיוט. אבל מתחת לבד, כל רגלי האריה עוד בלטו לאוויר, עוד יותר מגוחכות על רקע הבד הלבן. הכיסוי החליק, התקפל, לא ישב טוב. התקפלתי גם אני וויתרתי.
אולי נקנה כיסוי מתאים? הציע נעם, מביט בפנים שלי.
כיסוי לארבעה מטרים? וגם לכסות את הרגליים? נועם, זה לא יפתור כלום. זו לא בעיית צבע. הבעיה שהוא אוכל לי את הסלון.
נעם שתק. תמיד שתק כשזה הגיע להורים שלו. הבנתי למה. הוא גדל בבית שבו שומרים כל דבר, לא זורקים מה שעוד ראוי. ישראל, איש חיל האוויר בדימוס, חינך לחיסכון ופרקטיקה. רחל שמרה כל מפית, כל ספלים, כל פריט שנקנה במאמץ. עבורם להיפרד מהספה היה כמו לבגוד בהיסטוריה עצמה.
אבל מה איתי? אני לא אשמה שגדלתי אחרת, אצל כאלה שעבורם חשובים יותר האור, המרחב וההרמוניה מאשר רהיט כבד “לכל החיים”. למה צריך לסבול את המפלצת הזו?
למחרת רחל התקשרה.
שיר, איך הספה? נוחה? היא שאלה בקול חם ורך.
תודה, הידקתי את הגרון. מאוד… מרשימה.
בטח! קנינו אותה בכלל עם השקל החזק, ב־94. ישראל הביא אז כסף מהמשמרות. רהיטים פעם היו שווים משהו. היום זה כולו חד־פעמי! תאמיני לי, תישאר לכם לעוד עשרים שנה.
עשרים שנה. הדמיון שלי נבהל: לחיות עשרים שנה עם הספה הזאת. תחושת מחנק עלתה בי.
ואתם קניתם חדשה? העמדתי פני מתעניין.
בטח. אפורה, קומפקטית. “ספה נפתחת” אמיתית. קלת תפעול, לא לוקחת מקום. לנו זה מספיק, אנחנו כבר לא צריכים הרבה. אתם זוג צעיר, צריך משהו ייצוגי.
סיימתי את השיחה וישבתי על הרצפה. הסתבר לי שהביאו לעצמם את הנוחה, ולנו השאירו את הישנה וחגגו כאילו עשו טובה. הם באמת האמינו, בלב שלם, שזו נתינה עצומה, חלק מההיסטוריה המשפחתית. אולי גם קרבן אבל על חשבוני.
***
עברה שבוע. ניסיתי להסתדר איתה. לשבת בוקר עם קפה, למצוא תנוחה נורמלית. שוקע לבור באמצע, מרגיש קפיצים בגב. ניסיתי בקצה המשענת גבוהה וקשה. בערב, ב”סרט”, ניסינו להתמקם על הספה. הקטיפה הלחה של הדור הישן גילגלה אותי, הריח נהיה כבד יותר. לפעמים פחדתי שהריח הזה יידבק לי לשיער, לבגדים.
לא העזתי להזמין חברות. התביישתי. אני, מעצב־פנים, יושב בסלון עם הסמל הכי אנטי־אסתטי שאפשר. כשתהילה, חברתי הטובה, הגיעה לחנוכת־הבית, נעמדה והביטה בזוועה.
שיר, מה זה? שאלה ומצביעה.
מתנה מההורים של בעלי, חייכתי בחוסר רצון.
מתנה? תגידי, לא תכננת לשים פה פינת ישיבה אפורה, כמו בפרוייקט שלך?
זה… המפלצת, עניתי.
מפלצת זו מילה עדינה. וואי, זה… הורג הכל! זה חונק את הסלון.
יודעת מזגתי לה תה. אני באמת לא יודעת מה לעשות. הם כל־כך גאים בזה. רחל כל יום מתקשרת לשאול על הספה.
ספה! זה קרוב יותר לארון־קבורה. אי אפשר לסדר שאר רהיטים, נכון? מה עם הכורסה? השולחן? המדפים?
את צודקת. היא מכתיבה הכל, ואני חסרת אונים.
***
שבועיים חולפים. ישראל ורחל באים לביקור “לראות איך הסתדרנו”. אפיתי עוגה, סידרתי, הדלקתי קומקום. קובעת מראש שעון במטבח לארבעים דקות זהו זמן הסבל המקסימלי שלי. למדתי את הטריק עוד בביתם.
הם מביאים שקית תפוחים, ריבת תותים, עוגיות. נכנסים, נעמדים ומיד מתמוגגים.
הנה, רחל מוחאת כפיים. תראה איזה יופי תפור על הבית!
ישראל בודק תכונות הנדסיות, מתיישב ומקפיץ.
אמין. לא איקאה שלך שלאומת לב, תראה איך הרהיט הזה בטון.
נעם מחייך מנומס. אני שותק. השעון דופק.
שיר, נראית לחוצה. משהו לא בסדר עם הספה?
לא, ניסיתי להתאמץ, פשוט היא מאוד גדולה. חשבתי על משהו יותר קומפקטי…
לתינוקות די במעט, אבל למשפחה צריך משהו רציני! על הספה הזו אפשר לישון אם אורחים מגיעים. פרקטי!
הם מתים על המילה “פרקטי”. רהיטים פרקטיים, בגדים פרקטיים, סירים פרקטיים. יופי והרמוניה שיגעון מערבי.
ואיפה השולחן? וטלוויזיה?
עוד לא קנינו אומר נעם בוחרים לאט־לאט.
עזוב אותך. יש לנו שולחן ישן אצלנו, עץ מלא. עוד נביא לכם. לא חסר.
מדמיין את השולחן הזה עוד מפלצת מגולפת כמו הספה. עוד רמז שלא סופרים את הדעה שלי.
תודה, אבל לא, הפעם אמרתי בנחישות. יש לנו תכניות משלנו. רוצים קליל, מודרני.
רחל מיד במבט מלא אכזבה.
אנחנו רק רוצים לעזור. למה להוציא כסף סתם ככה כשיש דברים טובים?
כי זה הבית שלנו, נפלט לי. ואנחנו רוצים לעצב לפי הטעם שלנו.
שתיקה. נעם מחוויר. ישראל זועף. רחל מהדקת שפתיים.
ברור, ענתה בקרירות. הבנו. אם לא רוצים לא צריך.
אמא, שיר לא התכוונה לפגוע, מתערב נעם. פשוט עוד לא החלטנו…
אני מהנהן. השעון דופק. רק עשרים דקות נותרו.
אחרי שהם עוזבים, פונה אלי נעם.
למה היית צריכה להגיד את זה?
למי טוב? נעם, שלושה חודשים עבדתי על הסלון. הם פתחו בית לפחיות שימורים וזרקו עלינו דינוזואר.
זו מתנה! חסכו, רוצים לחסוך לנו כסף.
קיבלו חדשה לעצמם, הביאו לנו מה שמיותר!
נדבר כל הערב. בלילה, הלכתי לשתות מים. רואה את נעם שוכב על הספה, ראשו בתוך הכרית. כתפיו רועדות. בעלי בן 32, איש היי־טק ציני ורגוע, בוכה על הספה הבורדו.
התיישבתי לידו. קפיץ חרק.
סליחה, לחשתי. לא התכוונתי לפגוע.
זה סיפור משפחתי. הספה הזו הם חסכו חודשים, אבא עבד בשניים, אמא בחרה בד במשך שבוע. זה היה הגאווה שלהם. הם רצו להעביר לנו, למורשת.
אבל זו לא המורשת שלי, לחשתי. אני רוצה לבנות יחד משהו חדש. שלנו.
שקט. אין תשובה.
***
ניסיתי להלביש הספה. כריות בהירות בעיצוב סקנדינבי, על הבורדו נראה כמו תחרה על טנק. שמתי ליד צמח ירוק בגובה אדם נראה כאדם שנקלע בטעות לחברת אקססוריז מיושנים.
ניסיתי טיפים באינטרנט: להבליט אותו כאלמנט בולט בעיצוב. תלויתי מדפים דקים, הנחתי אגרטל, הדלקתי נרות. פרסתי שטיח בהיר.
פדיחה עיצובית. לא משתלב, לא שייך. ברור שוב מלחמה בין ניינטיז לבין מינימליזם, והניינטיז מנצחים.
הילה קופצת שוב. נאנחת. שיר, די. את חייבת לסלק את זה. אחרת, בכל רגע יביאו עוד שולחן, שטיח וערמת ספלים והמקום יתמלא באנרגיה זרה.
ידעתי שהיא צודקת. פחדתי מזה, אבל עוד יותר פחדתי לפוצץ שלום־בית מול הורי נעם. עדיף לנשוך שפתיים, לחייך תמיד, להודות על כל צנצנת ריבה או התערבות. כי אחרת זה יהיה קשה לנעם.
***
בשבת חברים של נעם הגיעו. עידן ויונתן. נכנסים, זורקים מעיל, נעצרים ובוהים.
מה זה, אחי?
מתנה, מההורים, מוזג להם בירה.
יונתן שוקע לספה: וואי, זה של סבתות. גם אצלנו היה כזה תראה, בדיוק אותו צבע.
כן, וסבתא זרקה אותו, כי נכנסה לשם עש.
עש? אני נבעת.
בטח, עש של קטיפה חובה לבדוק.
אני לא בדקתי. דימויי עש מרים זוחלים בספוג מדאיג. אולי יעברו אל הטקסטיל שלי. קיבלתי צמרמורת.
הם הלכו. לקחתי פנס. פתחתי ריצ’רץ’. נכנסתי לסדקים. מצאתי לא עש, אלא לחמניה ישנה, מכורבלת בפינת הריפוד, מכוסה עובש. אולי משנות הילדות של נעם.
ישבתי על הרצפה והחזקתי את הלחם ההוא. בכיתי. לא מרחמים. מחוסר אונים. זה סימן. לא רק רהיט ישן רהיט מסוכן לבריאות.
נעם, קראתי.
הוא מציץ, מסתכל, שותק.
זה מה שמצאתי.
מסתכל, עלי, על הלחמניה, על הספה.
אלוהים ישמור.
זה היה בפנים. לא ספה ישנה מדגרה לעובש ובקטריות. אני לא נשאר פה עם זה עוד רגע!
שיר, זו רק לחמניה. נפל פעם. קורה.
לא רק לחמניה! הרמתי קול זה משל למה שההורים שלך נתנו לנו. אי אפשר לקרוא לזה “מתנה”.
נעם עוד רגע מתפוצץ בתוכו. יודע שאני צודק אבל מתבייש.
אז מה את רוצה?
להעיף אותה החוצה.
ומה נגיד? תודה ולהפסיד קשר איתם לכל החיים?
זה לא צבע, זה עיקרון הבית שלנו.
הוא שם ראש בין הידיים.
אמא לא תעמוד בזה. תיעלב. יגידו שבגדנו בהם.
ומה איתי? יש לי קול בבית הזה?
נשכבנו בשתיקה כעשר דקות. ואז נעם אומר:
אני אדבר איתם. אסביר. אבל אני לא מבטיח…
שלושה ימים הוא דוחה. מתלבט, כותב טיוטות. שם את הטלפון מנתק. מביט בי בחוסר אונים.
לבסוף, בשיחת ערב, מרים. מדבר בלחש, מתחמק:
אמא? אני… בקשר לספה… פשוט היא קצת מסיבית… לא, לא סתם… אנחנו חושבים… זה יקרה שאולי נצטרך להחזיר…
קול חריקתה נשמע. שומע את רחל משתתקת, נסגרת. ישראל אומר: תחזירו. יותר לא נביא לכם כלום.
כשמסתיים, נעם כמו נפל מעמוד חשמל. עיניו כבויות.
היא בוכה. אמרה שפגענו בנשמה, שהשקיעו בנו את כל מה שיכלו. ישראל לקח את הטלפון אמר שיבואו לקחת הספה, שלא צריך אותם יותר.
חיבקתי אותו.
סליחה, לחשתי. לא זה מה שרציתי.
בשבת יבואו לאסוף. נגמר הסיפור.
הוא בוכה. ובפנים שלי מתחיל להתרומם הקלה. סוף סוף, נשימה.
***
בשבת, יום אפור. רחל וישראל מגיעים מוקדם, שותקים. אותם מובילים. אני במטבח. נעם פותח דלת. הם מתעלמים ממני.
הנה הספה. קחו. לא צריך, מפנה רחל.
אמא, בבקשה… מנסה נעם.
לא צריך. כל עזרה שלנו מיותרת.
עומדת במעבר, רואה אותם עוקרים הספה, מסובבים, שורטים. נשמע חורק פרקט. אחר כך דממה.
לאן להוביל? שואל המוביל.
לזבל, קובע ישראל.
ישראל! רחל נחרדת. לזבל?
אם הילדים לא צריכים.
אולי מישהו אחר?
מי יקח כזה ישן?
עומדת, מסתכלת איך הפועלים נושאים אותה מהדירה. נעם מלווה אותם למעלית. דלתות נסגרות.
חזר נעם פוגש סלון ריק. על הפרקט כתם גדול. עומד, מביט בי.
מרוצה?
לא לוחשתי. זו לא הדרך שרציתי.
מה רצית? שיחלקו מחיאות כפיים? תראי לאן הגענו.
רק רציתי לחיות כמו שצריך.
והשגת. כל הכבוד.
קצת מבויש, קצת כועס. לא דיברנו כמעט כל היום.
בערב הלכתי אליו. בוא נתקשר, נסביר עוד פעם.
להסביר מה? שלא רצינו מתנה? שזו לא היתה תשומת לב? לא ישנה כלום.
ומה עם הצד שלנו?
אנחנו הגנו על הגבול שלנו. זה לא אומר שלא פגענו בהם.
***
עוברים שבועיים. טלפון אצל ההורים שותק. קניתי את הספה עליה חלמתי פינתית, אפורה, בדיוק כמו בתכנית. שמתי שולחן, מדפים, קישוטים. הכול מואר, קליל, סוף־סוף כמו שחלמתי. אבל בכל פעם שאני יושב, משהו כבד בפנים.
יפה פה, אומר נעם יום אחד, ככה רצית.
כן.
ואת מאושרת?
אני אוהב איך זה נראה, מה שפחות המחיר ששילמנו.
ככה זה בבחירות, משך בכתף. את בחרת בספה, אני בחרתי בך. הם נעלבו.
יושבים שם, שותקים. אין זיכרון לספה, רק חלל. היא הפכה למשהו בעל משמעות. ולדבר שאני הייתי צריך להגן על הבית מפניו.
אולי בכל זאת ננסה להתפייס? נאכל ביחד.
את חושבת שזה יעזור?
שווה לנסות.
***
הם באו כעבור שבועיים. רחל שותקת, ישראל קודר. מביטים בספה החדשה. אני מסביר: קומפקטית, מתלבשת על הסלון, פתחה מקום.
רחל סוקרת הכל. רואה צבעים בהירים, מינימליזם, מדפים פתוחים זר לה. זה… מודרני כזה. קר. לא מספיק ביתי.
אני דווקא חושב שנעים, מחייך ישראל במאומץ.
ננסה, עונה נעם הספה הזאת חזקה, לא תשבר.
נראה… דרכו של עולם.
יושבים במטבח. אני מגיש כמה מנות ישראל אוהב. רחל זורקת הערות קצרות. נעם מנסה לשבור את הקרח. הם עונים אבל קשה.
תקשיבו, אמרתי לבסוף, אני מבין שהעלבנו אתכם. לא התכוונו. פשוט לנו יש דרך אחרת. זה לא אומר ששלכם לא טובה רק שונה.
רחל שותקת ואז עונה: תזכור, עוד תבין, ספה זה לא חשוב. חשובה המשפחה. היית יכול לבחור במשפחה, ובחרת ספה.
בחרתי בזכות שלי לבית, אני מנסה להסביר.
אצלנו זה אותו דבר ענתה. תודה על הכל.
הלכו.
***
עובר חודש. לפעמים טלפון לפסח, שנה טובה. נעם מרגיש לבד. מצד אחד חופשי, מצד אחר מלנכולי. משהו פקע, משהו נבנה.
אני יושב על הספה, מניח רגליים, קורא ספר. נעם נשען עלי. קרני שמש אחרונות צובעות את החדר בצבע זהוב. אני רואה את הבית, והוא סוף־סוף שלי.
אתה מתחרט?
על מה?
על ההתעקשות.
מצטער שהצטערו, לא על ההחלטה.
שותקים.
בילדותי, אמא כל־כך התרגשה כשהביאה את הספה. עבורם זו לא היתה רק ספה זו היתה תחושת הישג, הגנה. והם ניסו להעביר אלינו. לתת יציבות.
אני מבין, לטפתי את ראשו. אנחנו היינו צריכים חופש.
אולי עכשיו יבינו.
***
בתום עוד שבועיים רחל מתקשרת. קולה רך.
שיר? חשבנו אולי לבוא לבקר השבוע. יש לכם זמן?
בטח. נשמח.
והוסיפה, מגמגמת: תגיד, הספה שלכם באמת נוחה? אולי נוכל לקנות כזו לנו לנופש? אבל שלא תהיה כבדה…
אשמח להמליץ!
תודה… אשמח שתעזור.
אני סוגר את הטלפון. נעם מסתכל, מופתע.
היא ביקשה עצה? ממך?
נראה שכן. כנראה זמן עושה שלו.
או שהתייאשה מלהתווכח.
אולי פשוט התבגרנו.
הם מגיעים בשבת. רחל מחייכת מאוד בעדינות, ישראל יושב לידי. היא מלטפת בעדינות את הריפוד.
באמת נוחה מודה.
אמרתי, אני מגיש תה. מודרנית, אבל איכותית.
נתחיל גם אצלנו לחשוב אחרת, היא מחייכת.
אולי עכשיו, צוחק ישראל, זה יתאים גם לנו.
יושבים, מדברים על שטויות. הפגישה הכי פשוטה בחודשים האחרונים. בלי מתח, בלי מלחמות.
כשהם קמים ללכת, רחל מחבקת אותי.
תסלח לנו, אנחנו רק רצינו בטוב. פשוט הצגנו אהבה אחרת.
אני יודע, אני לוחץ את ידה. אנחנו מעריכים.
תעשה כרצונך בבית. אתם צעירים. זה שלכם.
זו הייתה הכרה. רכה, מינורית אבל אמיתית.
***
בערב, אנחנו יושבים על הספה, מביטים במרפסת.
אולי באמת זה היה הרבה יותר מרק ספה. אולי זו הייתה דרך להישאר חלק מחיים שלנו.
אולי, עניתי. אבל הבינו שיש דרך אחרת. יותר טובה.
מהי?
לכבד את הבחירה של הילד.
הוא עוטף אותי.
אתה חזק, שיר. אני לא הייתי עומד ככה.
היית. רק היית צריך זמן.
שותקים. הבית אפוף אור מנורה חם. הסלון רך, נעים, סוף כל סוף שלנו.
המפלצת הבורדו כבר לא כאן. למדנו להגן על המרחב שלנו.
זה היה שיעור. נעם למד לבחור, הוריו לשחרר, אני להגן על שלי.
ואם יביאו עוד משהו?
לא יביאו. עכשיו יודעים שנגיד תודה, אבל לא.
בטוח?
בטוח.
***
אחרי עוד חודש, רחל שולחת תמונה: הספה שבחרנו יחד לה לבית הנופש שלהם, אפורה, מודרנית, קלה. חיבור בין דורות, הפעם לפי הכללים החדשים.
“אתה צדקת, נוחה!” כתבה. “ישראל אפילו התקין לבד!”
נעם מחייך.
התקדמות.
נכון, אני אומר.
מביט אל הסלון, שותף לעיצוב חיי. מבין: לפעמים צריך לאבד משהו מן הישן בשביל באמת לזכות בעצמך.
שיר, רוצה תה?
אשמח, אני עונה.
ומחייך.
סוף כל סוף בבית. בבית אמיתי. שלנו.
