הכלה השפילה את אימו בטקס החתונה… והתחרטה מיד!
החתונה אמורה הייתה להיות היום המאושר בחיי גל ויוכבד. אולם מפואר בתל אביב, אורחים מהמעמד הגבוה, קישוטים בעשרות אלפי שקלים. אבל מאחורי המסכה של שלמות, הסתתרה אמת מרה שהתגלתה בדיוק כשהחגיגה הייתה בשיאה.
סצנה 1: רעל תחת מסכת אושר
סביב שולחן הכבוד ישבה יוכבד, כולה נוצצת בשמלת מעצבים. כשצלם החתונות הסיט את עיניו, היא התקרבה אל גל ודיברה בטון שקט וחד כקרח:
“תסתכל עליה. מה השמלה הזולה הזו עושה ברקע של כל התמונות שלי? תגיד לצלם שיחתוך אותה או שפשוט שתעבור לאחורי האולם.”
סצנה 2: אמא
גל הביט לכיוון שהראתה לו. שם ישבה אימו, עדנה. צנועה, בשמלה ישנה, ידיים חרוצות ומקומטות שמפשפשות במפה. היא לא הרגישה בנוח בתוך כל הנוצצים הללו, אבל עיניה קרנו מגאווה שקטה בבנה.
סצנה 3: האמת המתוקה־מרה
ליבו של גל דפק חזק. הוא הסתכל על הטוקסידו היקר שלבש, ואז על ידה החשופה של אמו.
“היא מכרה את טבעת הזהב היחידה שלה, רק כדי שיהיה לי איך לקנות את החליפה הזו,” אמר בקול חנוק.
סצנה 4: הלב הקר
יוכבד רק גוללה עיניים וזרקה בבוז:
“אז מה? היא עדיין לא אמורה להרוס לי את הנראות של החתונה הזאת. תטפל בזה עכשיו.”
סצנה 5: ההחלטה
באותו רגע משהו בתוכו נשבר. גל התרחק ממנה באיטיות. הוריד את הבוטוניירה המפוארת מחגורתו והניח אותה על השולחן מולה בהתרסה.
“אני מטפל בזה,” חתך בקור.
סצנה 6: הסוף שלא ציפו לו
גל קם, צעד דרך האולם. כל האורחים נשתתקו. יוכבד נותרה פעורת פה, בטוחה שהוא הולך “להחזיר סדר”.
אבל גל ניגש אל אימו, כרע על ברכו מול כולם ונישק את ידיה.
“אמא, תסלחי לי,” אמר בקול רם שנשמע בכל האולם. “בואי נלך. אין לנו מקום במקום שלא יודעים להעריך אהבה שלך.”
הוא הרים אותה, לקח אותה בידו בדרך אל הדלת.
“גל! לאן אתה הולך? תחזור מיד!” קראה יוכבד, האודם על פניה מתחלף בבושה וזעם.
גל עצר ליד פתח הדלת והביט בה מאחוריו:
“את יודעת מה, יוכבד? את צודקת אסתטיקה זה דבר חשוב. ובחיים שלי כבר אין מקום לנשמה מכוערת כמו שלך. חתונה כבר לא תהיה פה.”
הוא יצא משם, משאיר את הכלה “המושלמת” לבד באור הזהב המזויף. בלילה ההוא אולי איבד אישה, אבל שמר על הכבוד שלו ועל אהבתו לאמא.
