תענוג יקר
מיכל, שוב פעם? כמה אפשר? אני עובד רק בשביל החתול שלך!
החתול שבו ניסתה מיכל להכניס לכלוב נשיאה התפתל מבין ידיה, נחת על הרצפה וברח לפינת הכניסה של הדירה, שם החל ליילל בגרון נמוך, מלא כאב. לפי המבט הכנוע שלו, נדמה שכאילו אותו חתול, שקרא לו מיכל פעם בשם ספרותי סאגי החליט להילחם על חייו בעוצמה שאין בה הרבה הגיון, לפחות בעיני עידן.
זה כבר הרבה זמן, כי סאגי כך קראה לו מיכל בקיצור מלא חיבה היה איתה כבר קרוב לעשור. גיל מדויק לא ידעה. הוא הגיע אליה מהרחוב. ממש לא בתור גור. כבר אז היה בוגר, כך אמרו אז לרינה, אמא של מיכל, כשבאה איתה למרפאה הווטרינרית בתל אביב.
רינה מיהרה, חובקת בידיה גוש פרווה רועד שעטפה בשמיכת תינוק ישנה.
תצילו אותו!
מאיפה הבאתן את הדבר הזה? האחות בקבלה התקשתה להסתיר גועל זה חתול רחוב!
מה זה משנה? עכשיו זה החתול שלי! תעזרו לו, בבקשה! אתם רואים שהוא סובל! אני משלמת בשקלים פחות טובים מהלקוחות שמביאים חתולים גזעיים?
רינה הייתה עצבנית כל כך באותו רגע, שהאחות החליטה לא להתווכח, וטוב עשתה.
רינה, שהייתה גננת בגן ילדים בדרום תל אביב, גידלה לבד את מיכל בלי גיבוי או עזרה, וגם טיפלה בשני הורים קשישים. לפרנס משפחה כזו לבד על משכורת גננת זה מפתח לאופי עקשן במיוחד. היא לא ידעה לוותר, אף לא לרגע לא מול שכנות חטטניות, ולא מול הורים מתלוננים מהגן, לא מול זרים שבטעות חשבו שהיא אישה חלשה.
ואף על פי כן, הייתה טובת לב. אהבה ילדים וחתולים, לפעמים אפילו כלבים אמנם פחדה מילדותה משיערותיהם. היא ידעה לעמוד על שלה, אך בלי לצעוק, תמיד מוצאת את המילים הנכונות שעושות את השינוי בשיחה, אפילו כשהתחילה כוויכוח רותח.
נראה שהייתה לה מתנה לשמוע. לא להישמע לשמוע באמת.
אבל המתנה הזו, למרבה הצער, עבדה רק מול זרים. דווקא עם הקרובים לה כלום לא עזר. בעלה עזב אותה שבועיים אחרי החתונה. אמא שלה פעם לעגה בזה שהיא “החזיקה מעמד יפה, יחסית למה שציפו”.
העלבון היה צורב, אבל מיכל קיבלה את זה. “עם פדחנית כמוני קשה להקים בית,” חשבה כשתפסה את עצמה בהריון חודשיים אחרי שעזב. זה ניחם אותה: היא אישה, היא תהיה גם אמא. גבר לא יודע איזו עוצמה זו.
ההיריון הצית שמחה שלא חוותה מעולם. בחיים הצנועים שלה לא היו כמעט אירועים ראויים לציון פה סוף-סוף קרה משהו גדול.
אבל דווקא את החוויה הזו, אמא שלה לא תמכה: “מיכלי, למה לך? זה עול! את עדיין צעירה, עוד יש לך סיכוי, למה למנוע מעצמך את כל האפשרויות? מה, תאכלי לחם עם לבן ותרעיבי את הילדה שלך? ילדים זה מותרות יקרים, בקרוב תביני לבד.”
אמא, לא כך גדלנו גם אנחנו?
בדיוק, ולכן אני מרשה לעצמי להגיד לך: מה טוב יצא מזה?
מיכל התלבטה ימים כל החיים חונכה להקשיב לאמא. איכשהו, החלטה ברורה התגבשה בתוכה: היא כנראה לא תוכל לסלוח לעצמה אם תחליט אחרת. זה לא רק הילד שקיים, זו גם התודעה שיכולה להיות אמא אף אחד לא ייקח ממנה את זה.
מי שגמרה את הוויכוח הייתה סבתא דינה. יום אחד הגיעה מהצפון, חובשת כיסוי ראש רק לאירועים מיוחדים, ואמרה:
תלדי, מיכלי! אני אעזור!
סבתא! ומה עם סבא, הוא יסתדר לבד?
הילדה שלי, עם ישראל בסדר. ואם לא נעביר אותו לעיר.
הניחה בדממה מעטפה על השולחן, והתברר שזה כל החסכונות שנצברו: חלק ממכירת הבית הישן ובעיקר כסף ששמרו לשעת חירום. היה די והותר לדירה קטנה בדרום תל אביב.
סבתא, זה יותר מדי…
כלום! זה בשבילך ובשביל התינוק. מי עוד יעזור אם לא משפחה?
זה פתח משבר גדול בין רינה לסבתא דינה. ריבים, דלתות נטרקות, וסבתא שולחת את הבת שלה לסלון ונוזפת ברינה עד שזו נכנעה אך סירבה להבין מה, לעזאזל, הניע את מיכל לזכות לתמיכה שכזו. “איזה מזל נפל מהשמים…”
מיכל לא עשתה שטויות, פשוט התאהבה בבעלה שנטש. כמו שסבתא דינה אמרה: “כשעגל קורס לשניים שניהם אחראיים. אי אפשר להעמיס הכול על אחד.”
באופן אופייני, דינה השיגה דירה נדירה ארבעה חדרים, ישנה אמנם וזקוקה לשיפוץ אבל במיקום מצוין וצמוד לבית ספר. מתווך התעייף מהרוח וההתמקחות, אבל דינה השיגה גם הנחה נאה. אחר כך נכנסה לשיפוץ כמו מנהלת עבודה כורדית, ושתיים אחרי כן, כשמיכל פתחה דלת דירתה החדשה והריחה צבע טרי, היא בכתה מהתרגשות.
די לבכות, מתוקה. זה הזמן לשמוח! דינה, תמיד חזקה, מחקה לה את הדמעות.
מיכל ילדה לפני הזמן אבל הילדה, תהל, גדלה בריאה, מתוקה ונבונה. מיכל גמרה בליבה לא לצעוק אליה כמו שאמא עשתה לה. כשאמא של מיכל קבלה פיקוד ודרשה אמפתיה:
תהל יותר קרובה לסבתא ממני, ברור! הרי היא קנתה את הדירה, מטפלת בילדה…
אמא, מי הפריע לך לבוא? אבל תני לכולנו שקט, שלא תבהילי את תהל.
אז מה אם אדבר קצת חזק?!
לא קצת, את צועקת…
כשהכריזה אמא ש”עוד תראי איך תהל תצעק גם עלייך!” מיכל חשבה רק: אני לא אהיה כזו אמא.
קל להגיד, קשה לעשות. אבל תהל התגלתה כילדה עם אופי, והשיחה בבית תמיד התנהלה בחן; שקשוקה של בקשות נחמדות:
אמא, אפשר סוכריה?
אחרי האוכל, תהל.
ממש ממש אי אפשר?
אי אפשר.
אבל אחרי צהריים, כמובן, מצאה במילקי שתיים.
כך גדלה; בלי צעקות, בלי עניינים וידעה שאם רוצה משהו, יש דרך להשיג בשיח, לא בריב. אפילו על סבתא ידעה לעבוד:
סבתא, אל תכעסי! פרצוף כועס עושה קמטים…
היתה מושיבה אותה על הכורסה, מטפלת לה בחריצים, והפנים המרוגזות היו נמסות מתחת לאצבעות הבת. מיכל הייתה צופה ומחייכת.
כשרינה חלתה, חייה סביב הסבתא התערערו: סבא עבר מהצפון והשתקע אצלם; כולם נרתמו לטיפולים ותמיכה. דווקא אז, הביאה תהל הביתה חתול סאגי.
אותו ערב קרה משהו מוזר תהל נעלמה אחרי הלימודים, נבלעה בסמטאות העיר. שעות חיפשו אותה: השכנים, הסבא, אמא שעזבה הכל והמשטרה שכבר הייתה כמעט בדרך כשפתאום הופיעה תהל, מתנשמת מדאגה עם חתול כמעט גוסס בין ידיה.
אמא, הוא סובל! יותר ממני! תצילי אותו!
מיכל לא היססה, עטפה אותו וישרה לו למרפאה ברמת גן. הכסף שהיה בארנק לא הספיק, אך אין מה לעשות.
הטיפולים כיסו חור בתקציב, אך מיכל ידעה: מעכשיו סאגי הוא חלק ממשפחה. מעבר לעלות שלו, עליה גם לדאוג לבת, לסבתא, וגם ליומולדת הקרב ובא של תהל.
אמא, אפשר לבקש משהו? אל תקני לי כלום לימולדת. אפשר שסאגי יישאר? הוא המתנה שלי.
מיכל התרגשה. החתול הפצוע מצא פינה ליד רגלה ולא עזב עד שנרגעה.
סאגי נקשר לכולם, ובעיקר לסבא שלא יכול היה לקחת צעד בלעדיו.
הוא שינה, בשקט קבוע, את חייהם. פתאום אזרה מיכל אומץ ועזבה את העבודה בגן. התחילה לעבוד כאופר במשפחה בצפון תל אביב ומאז הקריירה שלה רק פרחה; המליצו עליה הלאה כמו על אבן יקרה. השכר טיפס, שטף ההערכה החזיר לה אמונה בעצמה.
בכל ערב, כשהייתה חוזרת, הייתה לוחשת לסאגי העצלן:
אתה יודע, אם לא אתה…
והוא בשלו, מתכרבל, מביט אל תהל כאומר “כל הכבוד לך, ילדה שלי”.
הוא היה אתה בכל פרק כשסיימה בי”ס, כשישבה בוכה מחוץ לדלת חדרה של סבתא, כשסבא נפטר פתאום.
אחר כך, כשאמא פגשה בן זוג חדש גדי עמית, מורה במקביל, שהתעקש לאהוב ולהעריך אותה על מה שהיא. גם אמא רינה מצאה בו בן ברית הוא לקח אותה לשוק עם הרכב בכל בוקר שבת, ואפילו נתן לה לסדר אותו כרצונה.
תהל הייתה אז במכללה, ובחרה להישאר לגור בדירת הילדות שלה. לשם הביאה גם את דניאל, בן זוגה.
וואו! תהל, מה זה הוילה הזאת?!
נו, אל תגזים.
יש פה מקום לעשרה. ו… מה זה?
ענן פרווה ירד על דניאל מהחדר, סאגי שעט עליו, מיילל בזעם. דניאל קפץ.
תעיפי אותו, אני מפחד!
מאז שניהם לא הצליחו ליצור שלום דניאל היה עוין, סאגי ראה בו פולש.
השנה חלפה, נישאו. אך היחסים השתבשו. בטון מזלזל, דניאל התחיל למתוח ביקורת חריפה על כל דבר:
מה זה האוכל הזה? זה לא קובה, זה מים צהובים! את יודעת לבשל בכלל? איזו מין אישה את?
בישוליו של תהל היו ממיטב מטעמי הסבתא העירקית. הביקורת של דניאל הייתה הגוף החדש.
עד שיום אחד, חשבון וטרינר גבוה של סאגי גרם לפיצוץ:
את נורמלית? זה חתול! בשביל זה לשפוך כל כך הרבה כסף?
דניאל, סאגי הוא חלק מהמשפחה!
מהמשפחה שלך אולי. לא שלי!
אם כך, חבל. כי זו גם הדירה שלי.
דניאל חזר מההליכה בערב, בדיוק כשתהל ניסתה שוב להכניס את סאגי לכלוב, ונעצר לראות אותה מתמודדת, עיניו רושפות כעס.
די! להיפטר מהחיה הזאת, מיד!
רק ביחד איתי, דניאל.
אין לי בעיה! שניכם תלכו! מה אני צריך את כל הסיפור הזה על הראש שלי?
בחדר הדהד מתח שהרגיש סופי. תהל הסתכלה עליו וידעה, שאם כך הוא מגיב לפלאפלים ולחתול מה יקרה לה כשימאס לו גם ממנה?
בלי מילה, שלפה את מפתחות הדירה והניחה את שלו על השולחן.
אל תדאג. אני בהריון, ואוכלת הרבה פחות מלחץ. הגיע הזמן להירגע לך עכשיו, ונדבר כשארגיש שמישהו בבית הזה מבין רוך ודאגה.
דניאל עזב, סגר חזק את הדלת.
תהל חיבקה את הכלוב, שאלה בסבלנות:
סאגי, מוכן? נוסעים לרופא. הפעם הכל ישתנה.
סאגי הבריא, וגם כשתיאלץ תהל להוציא אותו לעתים לרופא, ידע להתכרבל לבתה שתוולד עוד מעט. והיא תוכל יום אחד לספר לה:
לאמא שלי הייתה מתנה. היא ידעה להקשיב, וגם לי, וגם לך. וכשאנחנו גדלים, אנחנו לומדים להיות אמהות טובות בזכות הלב ולא בזכות העקרונות.
הילדה יערה תגדל בין שני בתים, עם שני ארנבים אחד אצל אבא, אחד אצל אמא, עם סבתא רינה וגם סבתא אלונה (אמא של דניאל). תדע חום ושובבות ודאגה אמיתית, ותחבר בין עולמות. אפילו דניאל ישתנה, כי יראה מה אפשר כששמים לב לאנשים במקום לשיפוטיות.
ורק החתול הזקן ידע את כל הסיפור מתחילתו ועד סופו ולא יספר, כי ממילא כולם רואים: אם יש אמא טובה גם הגורים שלה יהיו חמים, רכים וטובים, בדיוק כמו שיערונת של יערה.
ויום יבוא, גם יערה תלטף לחי לתינוק שלה ותגיד לו בלחישה רכה: “שלום, קטן שלי. חיכיתי לך כל כך…”
