5 ביוני 2024
היום הרגשתי הלב מתכווץ בתוכי, כמו בכל פעם שאני נאלץ לעמוד בין שתי האהבות הגדולות של חיי אשתי הילה ואימא רבקה. לפני חצי שנה, אחרי שאבא נפטר, לא יכולתי להשאיר את אמא לבדה בקיבוץ, במיוחד בגיל 83. הילדים שלנו כבר בוגרים ומנהלים את חייהם יותם עם המשפחה שלו ברעננה, ונעמה תל אביבית אמיתית. נשארנו הילה ואני לבד בדירת שני החדרים שלנו בגבעתיים. אמרתי לעצמי שיהיה בסדר, נחיה כמו פעם, קרובים אך מאוחדים.
בהתחלה הילה לא אמרה דבר, אבל כעבור שבוע כבר הרגשתי שהנוכחות של אימא מכבידה עליה. אמנם ידעתי שאורח חיים משתנה דורש הסתגלות, אבל הופתעתי מהמהירות שבה עולים החיכוכים.
“הראל,” היא אמרה לי ערב אחד, “אולי כדאי שהיא תאכל אחרינו, לא באותה ארוחה.”
“למה?” שאלתי.
“פשוט ככה יהיה יותר נעים. קשה לי לאכול כשרואה אותה מנגסת בלי שיניים. זה עושה לי לא טוב.”
“נו, הילה, כולנו נזדקן מה הבעיה?”
“זה שונה.”
וגם הרעשים בלילה, כשהיא נוחרת, והריח מהתרופות, וכל הבלגן במטבח. הילה סבלה ולא הסתירה זאת. לאט לאט הניחה גבולות: לא להיכנס למטבח בזמן שהיא שם, לא לשבת איתנו בסלון. יום אחד אמרה לי בפירוש: “הראל, לא דמיינתי שהיא תישאר כאן כל כך הרבה זמן. אני לא יכולה ככה.”
“ומה את מציעה?” שאלתי בגמגום.
“תחזיר אותה לקיבוץ.”
“אבל הילה, היא לא תסתדר שם לבד היא כבר לא חזקה.”
“כולם מסתדרים. זה לא הגיוני שאסבול בתוך הבית שלי. לא מגיע לי!”
נשארתי מבולבל, לא יודע מה לעשות. היום, כשחזרתי מהעבודה, מצאתי את אמא יושבת במסדרון, לבושה ומזוודה קטנה לידה.
“אימא, מה את עושה?”
“הראל שלי, תיקח אותי לבית אבות, נמאס לי לגרום לכם ריבים וסבל.”
“למה? בשביל מה זה?”
“אני לא רוצה שתיפרדו בגללי, הילד שלי.”
היא מבקשת יפה ומתחננת, אך הלב שלי נשבר. איך אוכל לישון כשאידע שאימא שלי יושבת לבד בבית אבות? אולי עדיף שאעזוב הכל וארד איתה לקיבוץ, ננסה לחיות שם יחד? הראש מטריד אותי בין דמעותיה של אימא ולחץ של הילה. איך אדע מה לעשות? רק אלוקים יודע אם יש פתרון.
