תקשיב, אתה לא תאמין מה קרה באירוע צדקה האחרון במלון הכי יוקרתי בתל אביב. זאת הייתה באמת אחת מהערבים האלה שאתה מרגיש שנכנסת לעולם שפשוט לא שייך לך נוצצים, עמוס בטייקונים, והרבה שמפניה. אורה, שתמיד חייבת להיות במרכז העניינים, עמדה שם עם נמרוד שלה, מחזיקים כוסות יין של יקבים נחשבים, ומריצים צחוקים על כל מי שנכנס לאולם. פתאום, הדלתות נפתחות ונכנסת בחורה צעירה, אתה שם לב ישר שמה סמדר, לובשת מעיל ישן בצבע בז’, נעליים שפשוט נראות עייפות מהחיים, בלי עקב ובלי הברקות.
אורה מסתכלת עליה במבט מבטל כזה, לא יכולה להסתיר את הזלזול. נמרוד מתקרב אליה, בכוונה בקול רם כזה שכל החדר ישמע:
“מה, הניקיונות עכשיו באים מהכניסה הראשית?”
אורה, כמו שרק היא יודעת, מזיזה את סמדר הצידה עם המשפט המהמם שלה:
“מותק, מחלקים מרק חינם שלושה רחובות מפה. את קצת מקלקלת לנו את האווירה של האירוע.”
וסמדר? לא מורידה את העיניים, עונה להם בשקט, אבל אתה רואה בה עוצמה שאי אפשר להסביר. שנייה אחרי, נכנס לחדר ישראל שדה אותו זקן מפורסם, מנהל הקרן, שכל המדינה מרכינה בפניו ראש. הוא מתעלם טוטאלית מאורה ונמרוד (שכבר עומדים זקופים לחכות שיזהה אותם) ופונה ישר אל סמדר, עם חיוך וחיבה:
“גברת בן-דוד! סליחה, הג’ט הפרטי נחת מוקדם. החוזה לרכישת הקבוצה מוכן והבטחתי לשמור לך את החדר הכי יפה כאן.”
ואתה רואה את הפרצוף של אורה, הלסת פשוט נשמטה, הכוס עם היין האדום נשמטה לה מהיד והתרסקה על הרצפה.
הסוף?
סמדר חותמת בנחת, אפילו לא טורחת להוריד את המעיל הישן, ועוצרת רגע לפני שהיא יוצאת ממש אל מולה ואומרת בקור שחותך:
“אגב, אורה, האירוע הזה כבר לא שלך. עכשיו אני הבעלים של הבניין ושל החברה של הבעל שלך. וה’אסתטיקה’ שלך פשוט לא עוברת יותר. מאבטחים, תואילו להוציא אותם.”
נמרוד ואורה פשוט קפואים, ולפני שהם מספיקים להתאפס, כבר מוצאים את עצמם מחוץ לאולם, למרות כל הפרוטקציות שלהם.
מה המוסר השכל מכל העניין הזה? אל תשפוט בנאדם לפי המעיל או הנעליים שלו. אולי מחר הוא זה שיחליט מה קורה איתך.
היית באירוע כזה פעם, שגרם לך להרגיש שמזלזלים בך? ספר לי, מת לדעת לשמוע מה עבר עליך!רק כשראיתי את סמדר חולפת מול כולם, מחייכת לעצמה כמו מי שמבין סוף סוף שהעולם מתהפך מול העיניים, הבנתי לפעמים, כל מה שצריך זה רגע אחד של אמת פשוטה בשביל ששולחן המשחק יתהפך על כולם. האנשים נשארו להסתכל אחריה, מתלחשים, וכל הבלונים המנופחים של חשיבות עצמית התרוקנו בשנייה.
ועכשיו, בכל פעם שאני רואה מישהו מתאמץ להסתיר את החולשות שלו מאחורי שם או תווית יוקרה, אני נזכר בסמדר והמעיל הבז’. ומרשה לעצמי לחייך כי החיים תמיד אוהבים להפתיע את מי שבטוח שכבר ניצח.
