לידיאלה
שרגא ישראלי בחן בעיון את המכנסיים והחולצה שלו והשליך אותם בעצבנות בחזרה על הכורסה.
איך אפשר לצאת עם זה?! המכנסיים מקומטים, אין מושג איפה אמורה להיות הקפל, והם מבריקים מאחור, וחוץ מזה, בחודשים האחרונים ירד איזה חמישה קילו ומכנסיו נופלים עליו כמו שק. על החולצה אין בכלל מה לדבר פעם הייתה תכולה וכעת התבהרה למשהו עכור, השרוולים פרומים והצווארון איבד את כל הקשיחות שלו פשוט בושה! לידיאלה לא הייתה מוציאה אותו אפילו לסופר עם חולצה כזו, והוא עוד הולך איתה לאוניברסיטה ומרצה לקורס של פרופסורים.
מעולם לא התעניין בביגוד, אבל תמיד נראה מסודר, כמעט דוגמן. לא כמו עכשיו!
פעם לא היה שם לב איך הבגדים מתחלפים, מופיעים חליפות חדשות, חולצות, עניבות, כובעים ונעליים אופנתיות כל מה שהיה צריך זה להכניס יד לארון, או פשוט להגיד ללידיאלה שצריך להיראות ייצוגי מחר.
אוי לידיאלה לידיאלה, מה עשית, למה נטשת אותי כך?! לא ציפה ממנה לבגידה כזו! צעירה ממנו כמעט בעשור, אף פעם לא חולה באמת וגם הפעם שום דבר לא רמז על מה שיקרה. קצת חום שלושה ימים, ושיעול טורדני שנתפס אליה. כנראה לא הייתה הולכת בכלל לרופא, הייתה שותה את החליטות שלה, כמו תמיד אבל הייתה צריכה לחדש את תעודת הבריאות לפני שנת הלימודים, אז הלכה עם המורות האחרות למרפאה.
חשב שזו סתם פורמליות, קופת חולים כזאת שכונתית אלא שמהמרפאה שלחו את לידיאלה ישר לאשפוז, והכול התחיל להסתבך כמו בסיוט, עד שלסוף השנה לא הגיעה בכלל.
שרגא ישראלי ידע בראש הכול, אבל שנא את קופת החולים כאילו אשמה במותה, למרות שדווקא שם גילוי הדאגה. בלב ילד קטן הרגיש שכל הרע התחיל שם, וממילא האשים אותם.
היכרותו עם לידיאלה הייתה כשעוד היה דוקטורנט שנה שנייה ששיחק אותה מרצה לסמינר על חשבון אינטגרלי, ולידיאלה, שנה ראשונה בפקולטה, ישבה אצלו בכיתה. אפילו מוזר בדרך כלל התלהב מבנות מוחצנות, חזקות, גאות בעצמן, והיא ממש ילדה, לחיים ורודות מקור, נמשים חורפיים, אצבעות שמנמנות עם ציפורניים מכורסמות וכתמי דיו כחולים. ועל הציפורניים האלה שם נשבר.
כל כך התרגש מהמתיקות שלה, שלא שם לב שנקשר אליה, התחיל ללוות אותה הביתה, לבוא אליה הביתה, היה יושב עם הסבתא שלה ומכין קניידלעך, ומשם הדרך לחתונה הייתה סגורה מאליה. ארבעים שנה חיו יחד, ובשנים האלה גדלה, חתכה צמות, עישנה שתי קופסאות ביום, הפכה לסגנית מנהלת בתיכון מתמטי והוא תמיד ראה את ידיה הילדותיות עם הציפורניים הכוססות והלב שלו כאב, ולא היה צריך יותר אף אחת.
וזה לא אומר שהחיים נעשו פתאום אידיליה ארבעים שנה מלאות טלטלות. גם לשרגא היו עברות, לא מעט טעויות, אפילו שתי בגידות של ממש שניסה לברוח מהבית. וגם לידיאלה לא טמנה ידה בצלחת שלוש שנים התחמקה לפגישות עם מנהל המפעל שתמך בבית הספר שלה.
אבל היו להם שתי בנות, ואלה היו העוגנים שלהם בסערות הכי קשות.
ולא שהחיים העניקו להם חסד בהתחלה גרו בשכירות צפופה, אחר כך עם פעוטות וכל חייהם עברו בלי מרווח בין החוגים לקונסרבטוריון, לציור, לבית הספר, לפעילויות ולמחלות אינסופיות.
וכעת כשהדירה ענקית, הבנות חיות כבר מזמן לבד וכל אחת בשלה, נכדים מגיעים רק בחגים סוף סוף יכלו ליהנות מהחיים, ואז לידיאלה עשתה את מה שעשתה אפילו לא השאירה הוראות הפעלה איך ממשיכים.
הוא כל כך לא ציפה ממנה, שלא הבין מה קרה עד שאפילו בשבעה התנהג יותר כאילו מדובר במסיבת יום הולדת ולא באבל, וזה לא נעלם מעיני נוכחים שחשבו שעצוב לו פחות ואין מה לרחם עליו לא בצדק.
האסימון ירד אצלו רק אחרי שלושה חודשים, עם בוא האביב. ומאז שקע, רזה מאוד, נעשה ממש עייף, ופשוט לא היה מסוגל להיות לבד בבית.
לקרב בין הבנות לא היה על מה לדבר האחת מתרוצצת בעולם עם אקולוגים, פעם מצילה דולפינים, פעם מקפידה אחרי נדידת ציפורים; והשנייה שקועה בגידול בנה במשפחת בעלה ואבא לא נכנס לסדרי יומה.
אז שרגא התחיל להסתובב בין חברים. נו, “להתארח” זה לא בדיוק: הגיע מוקדם, אכל ברעבתנות, נרדם בכורסה, שתה תה עם עוגיות, ישן עם הפירורים על הבגד ועל השולחן, ישב בשתיקה עד שהיה כבר מגונה להישאר, ואז היה סוחב את עצמו חזרה הביתה רק כדי לחזור שוב מחר-מחרתיים.
בבית כמעט לא אכל, למרות שמי שניהל אצלם את המטבח תמיד היה הוא. אבל לבשל לעצמו רק זה דיכא אותו לחלוטין. הוא ממש נהיה דהוי, נטול חיים, הזדקן פתאום, עד שהחברים נלחצו והחליטו שחייבים לשדך לו מחדש.
והנה, היום עליו לצאת שוב עם מישהי הפעם זאת ענת כהן. שום דבר לא ייצא מזה. עם לידיאלה עוד הלך מדי פעם לתיאטרון, וגם זה רק בשבילה. כל העניין נראה לו לא אמיתי, מלאכותי, משמים ולרוב סתמי.
אבל לידיאלה נהגה להתלהב כל כך מהבמה, שומרת תוכניות, משחזרת לו שוב ושוב את מה שראו יחד שלא היה יכול לסרב לה.
אבל עכשיו החברים, שחושבים שהם לוקחים עליו חסות, דוחפים לידו כרטיסים והוא נגרר עם נשים זרות בשלג החורפי להצגות המיותרות הללו, יושב עם גב דואב בנעליים לא נוחות שעתיים-שלוש, נחנק מבשמים זרים, ובהפסקה מפנק את אותן נשים במיץ ובעטפת עוגות לא טריות, וחולם לחזור הביתה ולהירדם על הכרית שעדיין נדמה כי מריחה מלידיאלה או שזה רק בראש שלו.
אבל להעליב את החברים לא נעים, והוא מבין ברציונל שאי אפשר להמשיך לגמרי לבד לו, לפחות. גם אם הוא לא ממש מבין בשביל מה להמשיך בכלל.
ענת כהן של היום התגלתה כאישה נאה, אפילו צעירה ממנו, עשר שנים לפחות, מטופחת, אינטליגנטית ומשופשפת חברתית.
בקרבתה הרגיש שרק הזדקן כפול, אבל היא דווקא שידרה נכונות להמשיך את ההיכרות, הציפה בהצעות לסופי שבוע.
וההצגה הייתה לפחות קצרה וללא הפסקה. אחריה היה מצופה להזמין אותה לבית קפה, אבל למזלו היא הציעה בעצמה: היא גרה קרוב, הכינה בשר בתנור ועוגה מוצלחת, ותשמח לחלוק איתו ארוחת ערב. לא היה לו כוח לסרב בנימוס, וכמה שהתגעגע לבית אמיתי שמח להצטרף.
ענת קיבלה אותו בבית חמים ומתוק כריבת תפוחים, מבושם בקינמון ווניל, היא עצמה קפצה ללבוש טרנינג נאה, נראית צעירה ורעננה עוד יותר, ריחפה בין הסירים והעוגות, ניהלה שיחה נעימה, ולרגע עלה בו רצון להישאר שם לתמיד שתחל חיים חדשים, בלי צללי העבר שיחנקו אותו בלילות ויזנקו על כל פתח ביום.
אחרי חצות יצא לבסוף לביתו, ולמחרת כבר תכננו יחד ביקור במוזיאון תיק עזבון בתל אביב, לאחר מכן חידוש מלתחה שלא יבייש את הדייט, ובשבת ארוחה ביתית אצל ענת.
היא רצתה בכלל לנסוע לטייל מחוץ לעיר ולהראות לו את הצימר שלה, אבל הבת שלה ביקשה שתאסוף את הנכדה מהאולפנה, אז הוחלט לאכול כולן יחד בבית, ודחה טיול ליום ראשון.
בשבת יצא שרגא לספר, נראה צעיר לפחות בחמש שנים, התחדש בחולצה משובצת מודרנית, ג’ינס קטיפה רך כשל בוקרים, קנה פרחים ושוקולד לנכדה והלך אל ענת.
עוד בבניין נישאו ניחוחות עזים של אווז צלוי ומשהו אפוי ומצא את עצמו מזמזם ונמשך אל המראה בחיוך.
ענת קיבלה אותו כמו חייל בן אובד שובו, ישר הוליכה אותו לארוחה.
ואיפה הנכדה? שאל שרגא.
אפנה אותה עכשיו, היא הייתה כעוסה, לא רצתה לצאת מהחדר.
בינתיים סידר את הפרחים באגרטל, פתח בקבוק יין, מזג מיץ לילדה, פרס לחם וישב אל השולחן.
תכיר, שרגא, זאת הנכדה שלי, לידיאלה!
מולו עמדו עיניים שקופות גדולות, לחיים ורודות, נמשים דקים על אף סולד. לידיאלה הביטה בו בחשדנות, מגרדת ציפורן אגודל בפה מתוך התרגשות.
רק שלא אמות כאן במקום, חשב שרגא, ויצא מהר מהדלת…
