הוא לעג להריונה עד שקרא מסמך אחד
לפעמים החיים מביאים לנו שיעור עדין ואכזרי גם יחד כזה שמשאיר אותך שונה לנצח. חלמתי חלום מוזר על אדם בשם רועי ואישה בשם שירה. סיפור של התרסקות האגו, וסוד שמסתתר בצלילים השקטים של הרחובות בתל אביב.
השמש עיטרה את הספסלים על שדרות רוטשילד. שירה, בשמלה קלילה בצבע ים תיכון, פסעה בין הצללים. בטנה העגלגלה התנועעה בנחת עם כל צעד. ואז הופיע רועי לשעבר בעלה.
רועי עמד מולה, לבוש חולצה לבנה מגוהצת, נראה כאילו הוא עצמו גיהץ את הזמן כדי להגיע בדיוק לרגע הזה. הוא מדד במבטו את הבטן שלה, ועיניו התגלגלו לעבר פיצה חלומית.
באמת שירה, איזה תרגיל. זה כרית, נכון? חמש שנים ניסינו כלום. אמר, מבטלו אותה ומלטף את זקנו כאילו היה דיין בסנהדרין קטנה של עצמו.
הוא היה משוכנע: אם לא הצליחו בזמן, זה כבר לא יקרה אף פעם. וטבעי היא “האחריות”.
שירה לא התרגשה. היא הביטה עליו ברחמים, סוג של עצב שעוטף יונים שמסתבכות במשב רוח.
פעם האמנתי לך, רועי. ואז פגשתי מישהו אחר ותוך חודש היה נס, לחשה בקול שלא ביקש הגנה.
פניו של רועי הלבינו כמו טחינה שנשפכה על אספלט חם. הוא פסע צעד, נושם כבד, והקול צובט:
שקרנית! את עושה לי את זה כי עזבתי! אין מצב שאת בהריון! זה בלתי אפשרי!
הוא צעק אל תוך חלל מלא באנשים שחלמו שהם דגים צפים, וכולם נעצרו לשנייה לצד מצעד השיגעון. הוא המשיך להיצמד לעולם הישן שבו הוא היה מושלם והיא “מקולקלת”.
ואז, מתוך פיצריה דמיונית, הגיח גבר נינוח. עמיחי. הוא הניח יד על מותנה של שירה כאילו זה יכול לגונן מברקים, והושיט לרועי דף מקופל.
מסמך מרופא. אולי דווקא לך כדאי לבדוק משהו, רועי, אמר עמיחי בנחת, מגיש את הדף כמו מזוזה לשער חדש.
רועי חטף את המסמך בתחושת חלום, פיו מתחמק למילים שלא קיימות. ככל שקרא, הצבעים נשרו ממנו כמו עלים בסתיו הירושלמי. ידיו רעדו.
לא רק אותרו תאריכי ההיריון, אלא גם מצורפת בדיקת פוריות ישנה שעשו יחד, זמן קצר לפני שביקש ממנה לעזוב. אותה בדיקה שרועי הסתיר ממנה ואמר שהכול “תקין” אצלו.
הוא עמד באמצע הרחוב נבלע ברעש הגשם התל אביבי מחזיק את הדף שהמיס את הקוביות שבנה באוויר. שירה ועמיחי חלפו על פניו, כמו זוג נעליים שנחלצו משדה עזוב.
רועי קפא, שותק. בתוכו צלל השקר שגידל, נופל יחד עם המסמך שהשתחרר מידיו. הוא הבין שכל השנים האשים אותה ובעצם הסתיר סודו שלו. גאוותו איבדה היגיון בשפת החלום.
שירה לא הביטה לאחור. היא ידעה השחר עלה על רחוב חדש ברגע ששחררה את רעל דבריו מלבה.
מוסר השכל: לעולם, גם בחלום מוזר, אל תתנו לצלקות של אחרים לחורר בכם חור. לפעמים “בלתי אפשרי” קורה דווקא כשעוזבים את מי שגורר אתכם לתחתית.
מה איתך? האם שירה עשתה נכון כשהראתה לו את האמת, או שעדיף היה לחלוף לידו בלי לומר מילה באותו חלום מוזר?
