מִשְׂנאת חיות לאהבה
אלישע תמיד תיעב כלבים. זה התחיל מאז שבילדותו, כשעוד היה ילד שמנמן וג’ינג’י בכיתה א’, מרכיב משקפיים ונתקע מתחת לתיק בית ספר עמוס ספרים ומחברות, מצא את עצמו יום אחד מוקף בלהקה של כלבים סמוך לחולות מאחורי הבניינים הישנים ברחובות.
המנהיג רזה, שחור עם כתמים חלודים על פניו, חפן את עיניו בעיניו של אלישע עמוק וחודר. אלישע גם בכה וגם ניסה לשדל את הכלבים שייתנו לו ללכת, פיזר להם את הסנדוויצ’ים עם הפסטרמה שלא סיים בבית הספר, אבל הכלבים עמדו בשלהם.
בכל פעם שזז מילימטר, הכלב הראשי העלה בזווית ימינו של פיו את השפה וחושף שיניים מצהיבות בליווי נהימה כבדה.
הם החזיקו אותו סביב-סביב למעלה משעתיים, עד שפתאום הנהיג סובב אוזן ימין, הקשיב לרחש סתום, ואז ברח בשקט, רץ לעבר החורשה. בשקט עקרה בעקבותיו כל הלהקה, כל כלב בזנב רעהו, נבלעים בין העצים.
אלישע ניגב דמעות, חיבק את התיק ורץ הביתה. אבל לביתו כבר לא חזר. אותו בית עץ ישן, בו גר עם משפחתו וקומץ שכנים, הלך וקרס – דליפת גז פוצצה את כל הדירה.
בשריפה נספה הסבא, אבא של אבא של אלישע, אותו היה מכנה “סבא’לה”. סבא’לה היה בעברו ימאי קשוח, ספוג ברוח ובמלח הים. השפם הלבן והזקן שכל שנה תמיד אחרי חנוכה היה מגלח עד תום, אז הזקן היה חוזר לצמוח, ולעתים היה קולע ממנו צמה, קושר בגומייה צבעונית או מחביא מאחורי האוזן.
אלישע גמגם חודשים ארוכים אחרי השרפה וגיבושו עם להקת הכלבים.
פעם נוספת נדבקה אליו כלבה משוטטת כשהיה כבר נער בכיתה ז’, רזה וגבוה, שמזמן החליף משקפיים לעדשות. יום אחד ליווה את יפה-הכיתה, נעמה, לביתה. אחריה חיזר שקד, בריון המשנה, שגרם לכל בית הספר לפחד. אלישע העז ללכת ליד נעמה, והיא היתה מושא הערצתו.
כלבה התפרצה מולם ועצבנית ניסתה להפריד בין אלישע לנעמה. הוא צעד לאחור בצייתנות מול הלחץ של הכלבה הגדולה. מיד כשנעמה פנתה לפתח הבית שלה, הכלבה נעלמה לחצר שכנה.
כנאשם מובס הלך אלישע לביתו.
למחרת קיבל פתק בשיעור:
אל תלווה אותי. אתמול שקד רצה להרביץ לך. סליחה.
החברות עם נעמה לא צלחה; מטען הכעס כלפי כלבים רק התחזק.
שנים חלפו. אלישע גדל, למד באוניברסיטה היוקרתית בירושלים, פתח עסק והפך לאיש עסקים מצליח. הכנסה טובה, קשרים, קריירה ולבסוף, גם נישואין. נעמה עכשיו נעמה אשתו נולדו להם בן, שמו מאיר, על שם סבא’לה. תינוק בן שמונה חודשים, עוד לא דיבר, אבל תמיד חייך בפגושו כלב וקרא: “הב-הב!”
יום ראשון, אביב, אלישע מטייל עם מאיר בעגלה בפארק הגדול ברמת גן. בין ברבורים, יונים וסנאים שמעזים לרדת מעץ אורן הישר לכף ידו של הילד, הוא מספר על החיות, מאכיל אותם גרעינים ואגוזים. מתקרב כבר הזמן הביתה. אלישע דוחף את העגלה לכיוון מעבר החצייה, מחכה להופעת הספרות הירוקות ומתחיל לחצות.
הופיעה פתאום כלבת תיכוניסטית חומה, ננסית, נובחת בטירוף ומנסה לחסום אותם כאילו העולם עצמו קפא לרגע. בשנייה הזו, ממש בצמוד לעגלה, חולפת מכונית במהירות, מדלגת על מעבר החצייה וחודרת היישר לעמוד תאורה. מהאוטו התפזרו קבוצת נערים בצעקות. הלב של אלישע דהר בחזה, והוא שומע את הפעמון בין זרועותיו.
לא היה זכר לכלבה. אנשים התקהלו ליד המכונית. מישהו אחז במרפק של אלישע:
אתם בסדר? לא קרה כלום לעגלה?
אלישע הנהן בקצרה – הילד בסדר, כולם שלמים.
איך הגיע הביתה לא ידע. נעמה כלל לא שמעה על האירוע, למה להדאיג אותה? אבל משהו בו השתנה עמוק בפנים תודה עמוקה לכלבה המצילה.
כל הערב שתק, ושלוש הפעמים בהן כלבים הופיעו בחייו התרוצצו במחשבתו. אף פעם הם לא איימו עליו באמת אלא דווקא הגנו עליו.
בערב, יצאו כל המשפחה להתרענן בגן בין הבניינים. ליד ספסל רחוק התקבצו שכנים סקרנים. משמם עבר אלישע שמע:
מה נעשה איתו עכשיו? מי יחפוץ בו?
הוא הציץ ועל הספסל קופסה, ובקופסה גור כלבים קטנטן. בלי עיניים, אולי כשל גנטי. השכנים התלחשו. נעמה, עם העגלה התרחקה, חיכתה.
מה תעשו איתו עכשיו?
לאן יילך כזה?
אני לא הייתי מסוגלת…
אלישע נדחף לראות, הפלינקון היה חום שוקולד, מייבב, מסובב חוטם לריח שאיננו אמא חמה.
רגע עמד, ואז שלף את הצעיף מהצוואר – למרות האביב, בערבים עוד קריר.
הרים בגמלוניות את הגור, גילה גם רגליו אחוריות מעוקמות. קול נשי חנוק פרץ בבכי.
אלישע עטף את הגור בצעיף ברוך, הניח אותו ביד כמו תינוק רך ואמר:
טוב, קטנצ’יק, הגיע גם תורי. בוא אכיר אותך לאמא שלנו, היא טובה וחכמה ומובטח לי שיש במקרר חלב בדיוק לגור כמוך.
ופנה בצעדים אל נעמה היפה שעמדה בעגלה, מביטה עליו באהבה של חלום.
