לחופשה בכפר הבאנו איתנו מהעיר את החתול שלנו שמעון. בכפר גר אחיו התאום של שמעון, בשם למור. ללמור עיניים גדולות ובולטות, ומכאן הכינוי שלו.

לחופשה במושב הבאנו איתנו מהעיר את החתול שלנו, נדב. במושב אצל נדב גר אחיו התאום, ששמו ליעוז. לליעוז עיניים בולטות כאלה, ממש כמו שמסתכלים לך לתוך הנשמה ככה קיבל את הכינוי שלו, כי במושב פה אף אחד לא מתפנק במיוחד על עדינות.
בהתחלה לנדב לא היה קל בכלל. עם כל גודלו הצנוע, ליעוז החליט להפעיל עליו לחץ חברתי במימדים צה״ליים סילק אותו מהמזווה ונשף עליו בחמת זעם, בערך כמו הקהל הממורמר באולפן שידור של תוכנית לילה מפורסמת.
ובאיזשהו שלב ליעוז עשה את הטעות הקלאסית של בריון שכונתי התחיל להאמין שהוא אלמוות וסתם כך התנפל על נדב.
נדב, עם האלגנטיות הבלתי נסבלת שלו, רק ניסה לנפנף אותו, כמו ב”מילא, תניח לי, אדון דוכס”, ובטעות נתן לו קרוס מימין, שכמעט שלח את ליעוז לחלל החיצון. בסוף היינו צריכים לחלץ אותו מתוך הפח במרפסת.
ככה, בלי ששמנו לב, לגמרי לא הרואי, נדב הפך למלך של כל מה שמסתובב, רץ וזוחל במושב.
היחס לחתולים בפריפריה מאוד ענייני; מזלו של נדב שלא דרשו ממנו לעזור בגזימת התפוזים, רק כי זה היה באמצע דצמבר.
בכל הנוגע לאוכל אין פה לוח זמנים, בוא נאמר זה יותר ניהול משברים קולינרי מאשר ארוחה נורמלית. נדב, בעיר, היה אוכל אך ורק בכלי פורצלן בשעה קבועה ואפילו עם הזמנה אישית מהשומר בכניסה.
אבל בלחץ, מהר מאוד התעוררו לו היצרים. לא פעם תפסתי אותו באמצע הלילה, עומד על הכיריים, ראשו תקוע בסיר.
ליעוז היה על המשמר ליד הכיסא למקרה שמישהו יפתיע ונשף כאילו עכשיו הוציאו אותו מסרט של דיסני. נדב חצי התהפך לעברי וגרגר לליעוז, “אל תפחד, זה מהמשפחה היית צריך לראות איך הוא מחפש אוכל במקרר באמצע הלילה.”
פעם החלטנו שנדב כבר בשיאו, הוצאנו אותו לחצר והושיבנו אותו בשלג (כן, אפילו ליד ירושלים יש שלג לפעמים). נדב סובב אלינו את פניו, כל הפרצוף שלו היה לבן, ובעיניו הייתה אותה עצבות קיומית של גיבור מטראז’ דרמטי, כמו משה איבגי בסצנה המדוברת ההיא. מאז לא ניסינו אותו שוב בחוץ.
יום אחד, בערב, לאורי (הבן שלי) באו חברים מהמושב. התמקמנו בסלון ואני, במצב רוח של מורה, קראתי לכולם בקול את “ספורי שוקי מאברבוך לשבת”. הגעתי לקטע עם החתולה השחורה ששורטת ברצפה ואז הדלת לסלון נפתחה בחריקה מפחידה, וחתול ליעוז נכנס בהילוך איטי כאילו הוא עושה אודישן לתפקיד חייו.
למעשה, נדב כבר הספיק ללמד את ליעוז את הטריק הכי חשוב בעיר פתיחת דלתות עם כף רגלו.
הסלון קטן, אבל קרה דבר מופלא כולנו התפזרנו לשניים עשר כיוונים שונים. אחד מהילדים נתקע לנו בחלון. הצילה אותו מסבתא מזלה שהיא מבשלת טעים, אחרת לא היה נשאר פה ילד.
אה, וכנראה זה הזמן לספר ליעוז הוא שחור. שחור שחור, כמו לילה בלי ירח בהרי יהודה.
לא כל יום קלאסיקה עושה כזה רושם עוצמתי על דור העתיד בישראל, תודו…