חיים טיגן תפוחי אדמה, פתח צנצנת מלפפונים חמוצים. היום זה שנה מאז שרונה הלכה לעולמה. פתאום נשמעה דפיקה בדלת.
“את באת,” חייך חיים כשראה את השכנה הדסה, והזמין אותה לשולחן. ישבו, שתקו, נזכרו ברונה. פתאום שלף חיים מעטפה מהכיס.
“הדסה, את המעטפה הזאת רונה נתנה לי לפני שנפטרה,” הסביר חיים ומסר לה את המעטפה.
“אבל זה בשבילך,” הופתעה הדסה.
“תקראי, ותביני הכל,” לחש חיים.
הדסה פתחה את המעטפה, קראה ונשימתה נעתקה.
החתן הבטיח לבוא לקחת את הדסה חיים־בת בוקר שבת. חבל לעזוב את הבית במושב, אבל אוטוטו סוף אוקטובר. סגרו את המים, לגמרי צריך לחזור לדירה.
הדסה’לה! הדסה חיים־בת, את בבית?, קרא השכן מהמושב, חיים כהן ודפק בדלת.
תיכנס, חיים, אני כאן עוד. אורזת, החתן שלי אמר שיבוא עוד יומיים. עוד פעם יתלונן שלקחתי יותר מדי שקיות. אבל מה לעשות, חצי מהן בכלל לא שלי מלא יבול. ייבשתי תפוחים, הייתה שנה פוריה במיוחד. מלפפונים, ריבות, חמוצים לא נזרוק, נכון? למי עשיתי את זה? בשבילהם. אני צריכה כל כך מעט.
אל תספרי לי, הדסה. גם אני כבר מתכונן לחזור, אבל אשאר עוד קצת. יפה פה בסתיו. רונה כל כך אהבה את העונה הזו. בעצם, למה באתי זוכרת איך היינו כל השכנים סוגרים יחד את עונת המושב? שלמה שלך עוד היה, היינו צעירים, הילדים היו קטנים. היום הכול קצת מוזנח, פעם היה מסודר, העצים רק נשתלו, נדמה שלא יגדלו לעולם. רגע, הדסה, רציתי לומר היום שנה לרונה. כדאי שנזכור אותה, חיים כהן שיחק במעטפה שבידו. לבד לא מתחשק לי, זה מדכא. יחד עדיף. בואי תיכנסי, טיגנתי תפוחי אדמה. נשב, נזכר יחד ברונה. ויש לי גם עניין רציני לדבר איתך. תבואי?
בטח, חיים, הנה, קח מלפפונים חמוצים תצטרך הרי לתפוחי אדמה. אני אבוא בעוד חצי שעה, הכול שלי כאן מפוזר.
המשפחות שלהם היו ידידות של שנים. יחד בנו את הבתים, שתלו את הגינות, עזרו בפינויים ובלידות. כל קיץ ימי הולדת משותפים, מושבניקים כאלה. קיץ זו תקופה לחיות בה. ובאמת, כל קיץ היו יחד. עכשיו בקיץ נכדים של הדסה אצלה כל החופש, אין לה מתי להשתעמם; אבל שלמה איננו כבר שבע שנים. רונה וחיים נשארו שכנים נאמנים. לא, נשארו כי מאז סתיו שעבר גם רונה איננה. היא עוד התגאתה שרזתה, נראית כמו דוגמנית. ואחר כך… וגם הקיץ הזה היה מוזר. חיים לא מצא את עצמו, חרש את השדות, ומי עכשיו ישתול? רונה כבר לא. כל הזמן התעסק במשהו בצריף, התווכח נראה שלא הלך לו כלום. הדסה נכדים כמעט ולא באו, פעם לקייטנה, פעם לאילת. היא לא בטוחה בשביל מי היא בכלל שותלת כל כך הרבה. השקה, עידרה עסוקה בשביל להרגיש מועילה.
הדסה נאנחה. מה כבר נשאר לומר? התלבשה ובאה אל חיים, הבטיחה וזהו.
חיים המתין לה. השולחן ערוך, תפוחי אדמה מטוגנים, עגבניות, מלפפונים חמוצים שהביאה הדסה.
“שבי, הדסה, מחר הילדים שלי באים. היום אנחנו נשתה לרונה. הנה, מצאתי תמונות ישנות שלנו. תראי שלמה שותל איתך דובדבן. זה כולנו אחרי קטיף פטריות. הסלים מלאים. אה, שיפודים על האש תראי, המדורה, רונה עושה פרצופים לשמש. נשפוך לחיים על רונה שלי, ועל שלמה שלך. שקטו, יאכלו חמוץ.
ואז שלף חיים את המעטפה:
“הדסה, אל תיבהלי. רונה, בסוף הקיץ שעבר, כבר הבינה שזה מתקרב. נסענו מהמושב באוגוסט, אבל החזיקה מעמד. חזקה הייתה. נזכרנו ביחד בכל החיים עברנו סרטים ישנים, דיברנו בלי סוף. ואז יום אחד אמרה:
‘חיים, תבטיח לי שתעשה מה שאבקש. לא לבקש אפילו, זה צוואה שלי. רק תקבל, בלי ויכוחים שנינו מבינים הכל.’
ונתנה לי את המעטפה הזאת. כתבה במיוחד, הרי ידעה שלא אזרוק. קראי,” מסר חיים את המעטפה להדסה.
“אבל זה שלך…”
תקראי, הדסה, הכל תביני.
הדסה שלפה פתק בכתב היד של רונה:
חיים שלי, מה אפשר לעשות אני הולכת קודם. אבל החיים ממשיכים, תחיה בשביל שנינו! אני מצווה עליך תהיה שמח. זה לא אומר שתשכח אותי, אבל קשה לי לדמיין שהכול נגמר. לא יכולה מלמעלה לראות אותך סובל. אל תפחד להיות מאושר, אהבנו את החיים! אני מבקשת, אל תישאר לבד. אולי אפילו תכיר מישהי, ואם זו תהיה הדסה אני דווקא בעד. היא מצוינת. תמיד נראתה לי מתאימה לך. תציע לה, יהיה טוב לכולנו. הרי אף פעם לא ויתרנו. אז חיים, תחיה, גם כשקשה. שלך, רונה.
הדסה קראה פעם, עוד פעם, בוהה בחיים.
“הבטחתי שאעשה מה שביקשה. אספר לך ותבחרי לבד,” התרגש חיים,
“הדסה, אולי ננסה? יש בינינו ידידות של שנים, זה הרבה. אף אחד לא יגנה אותנו. לחיות עם שמחה מצווה, להתייאש חטא. תהיי אשתי, הדסה, ואני מבטיח שתצטערי רק על מה שלא עשינו.”
הדסה לא ידעה מה לומר, כל כך פתאומי. הביטה בחיים, וחשבה יש אמת בכל זה.
“חיים, בסדר, אני אחשוב. אגיד לחתן שאני נשארת עוד שבוע.”
וכך סיכמו, חיים ליווה אותה הביתה.
אותו לילה הדסה לא הצליחה להירדם. לא עניין פשוט. כל החיים עוברים בראש. בבוקר, שלמה הופיע בחלום. עומד, מחייך ‘נו, מה את מחכה? ביחד יותר טוב. תסכימי, ואני רק שמח בשבילך שהדסה שלי לא לבד.’
בקיץ הבא הדסה וחיים פירקו את הגדר בין השטחים. עכשיו יש להם פי שניים נכדים שיצעקו וישתעשעו. חיים בנה נדנדות חדשות, חרש ערוגות והדסה שתלה הכל, לכל המשפחה המורחבת יספיק. הנכדות עוזרות לסבתא, כל אחת קיבלה ערוגה. הילדים הגדולים באים בשבתות, שמחים שההורים לא לבד ותומכים אחד בשני.
בטח יהיו אנשים שירכלו. אבל רונה ושלמה מסתכלים מלמעלה ומחייכים הצוואה להיות שמחים בוצעה. והחיים, למרות הכל, ממשיכים.
