משנאה לאהבה
ישי שנא כלבים. מאז אותו יום, כשהיה ילד נמוך ושמנמן בכיתה א’, ג’ינג’י עם משקפיים ותיק מלא מחברות וספרים, הוקף פתאום על ידי חבורת כלבים בשדה פתוח מאחורי השיכונים.
המנהיג כלב רזה, שחור עם כתמי חום סביב העיניים הביט לו ישירות בעיניים.
הילד בכה, התחנן שייתנו לו ללכת, אפילו פיזר להם את הכריכים שלא סיים בבית הספר, אך הכלבים לא התרצו.
בכל פעם שישי ניסה לזוז, המנהיג חשף שיניים, הרים את השפה מהצד הימני ונהם עמוקות.
הלהקה הקיפה את ישי במשך למעלה משעתיים. פתאום, המנהיג פנה לאחור, זקף אוזן, הקשיב רגע ואז רץ בשקט לכיוון חורשת האורנים. אחריו רצה כל הלהקה, שורה אחר שורה, עד שנעלמו בין העצים.
ישי מחה את דמעותיו, תפס חזק את תיקו ורץ הביתה.
אבל לבית הוא כבר לא חזר. הצריף הישן בו התגורר עם משפחתו וכמה שכנים, בער באש תנור הגז התפוצץ.
בסופה נהרג הסבא, אביו של אבא של ישי, שהוא כינה “סבא’לה”.
סבא’לה היה פעם מלח, צרוב רוחות וגלים. היו לו שפם וזקן לבנים כשלג, והוא נהג לגלח אותם פעם בשנה, מיד אחרי החגים. אחר כך היה מגדל אותם שוב, קולע אותם בצמה, אוסף בגומייה צבעונית ולעיתים פשוט משליך את הצמה מאחורי האוזן.
ישי גמגם במשך זמן רב, בעקבות מות סבא’לה והפגישה עם הכלבים.
בפעם השנייה התקרב אליו כלב, כשכבר היה נער רזה בכיתה ז’, שכבר החליף משקפיים בעדשות מגע. יום אחד ליווה מבית הספר את היפה בכיתה ליאת ברקת. חיפש לרצות אותה, אך על ליאת ניסה להתחיל גם גיא, בריון שנכשל פעמיים בכיתה ט’ ואיים על כולם בבית הספר.
פתאום, הכלב זינק לפניהם, ונהמותיו הרמות הרחיקו את ישי מליאת. לאט לאט נסוג הנער, בהכנעה, עד שליאת נעלמה מעבר לפינה בביתה, והאיום נעלם.
למחרת, במהלך שיעור מתמטיקה, קיבל פתק:
– אל תלך אחרי. אתמול גיא רצה להרביץ לך. סליחה.
החברות עם ליאת התפוגגה, וליבו של ישי התמלא עוד יותר כעס כלפי כלבים.
עברו שנים, ישי התבגר. הוא למד באוניברסיטה יוקרתית, פתח עסק ונעשה בעל עסק מצליח. הקריירה פרחה, הוא הרוויח יפה שקלים נכנסו, קשרים נרקמו. גם החיים האישיים הסתדרו. ליאת היפה, לשעבר ברקת, הייתה לאשתו, ולהם נולד בן מתוק, מנו, על שם סבא’לה האהוב. הילד בן השמונה חודשים, שעדיין לא דיבר, נהג לשבת בעגלה ולחייך לכל כלב שעבר, ממלמל:
האו, האו!
ביום ראשון אחד ישי טייל בפארק עם בנו. הוא דחף בנחת את העגלה, סיפר למנו על הציפורים, פיזרו זרעים בתיבה, וסיפר גם על הסנאים שלקחו אגוזים מכף ידו.
הגיע הזמן הביתה. בצאתם מהפארק, חצה ישי את הכביש עם העגלה, ממתין לאור ירוק.
פתאום הופיעה דקלית קטנה, מתרוצצת ונובחת, חוסמת בגופה את הדרך ליש, כאילו הרגישה משהו. דומה היה שעוד רגע מיתרי קולה ייקרעו.
באותו רגע עברה ממש ליד העגלה מכונית פרטית בשאגה; היא דהרה על המדרכה, נכנסה בעמוד תאורה ועצרה בחריקה.
מהרכב קפצו נערים וברחו משם.
ישי קפא לרגע; ליבו הלם בחוזקה.
הדקלית נעלמה, כבר נחפזו אנשים אל הרכב. אחד העוברים ושבים תפס בזרועו:
הכל בסדר? העגלה לא נפגעה? שאל בעיניים מודאגות.
ישי הנהן, מגרגר, הכל בסדר העגלה שלמה, הילד בריא.
לא זכר איך הגיע הביתה. ליאת, בינתיים, לא שמעה דבר מכל ההתרחשות לא רצה להדאיג אותה, והרי הכול הסתיים בטוב. אבל הפעם, בליבו של ישי נדלק איזה זיק קטן של תודה לכלבה שהצילה את בנו.
כל הערב היה שקט ומהורהר, נזכר בשלושת המפגשים הגורליים עם כלבים, והבין הם לא ניסו להרע לו, רק שמרו עליו כשיכלו. ליאת הביטה בו בפליאה, אך לא שאלה.
בערב ירדו כל המשפחה לטייל בגינה. סמוך לספסל שבקצה היו שכנים מדברים בלחש. כשהם חלפו, שמע ישי:
ומה לעשות איתו עכשיו? מי ירצה כזה מסכן?
הוא הציץ מעבר לכתפו של שכן, וראה על הספסל קופסה. בתוכה ישב גור קטן, עיוור מלידה כנראה, עם רגליים אחוריות מעוותות. השכנים דיברו בשקט וליאת המשיכה הלאה, מחכה לו בצד.
מה עכשיו?
ואיפה ייקחו אותו?
אני לא הייתי מסוגלת, ליחששו השכנות.
ישי ניגש, ראה את הגור, עורו שוקולד כהה, מיילל חלושות ומרחרח את האוויר למצוא ריח של אמא. אך לא הייתה שם אמא.
הוא היסס, ואז שלח יד, הוריד את הצעיף מהצוואר האביב כבר בחוץ, אבל קריר בערבים ובבקרים
והרימו בעדינות, עוטף אותו היטב כמו תינוק, מניח בכף היד.
מאחור נשמעה אנחה ודמעות חנוקות בקול של אשה.
ישי הביט בגור ואמר בשקט:
נו, קטן, כנראה שעכשיו תורך בוא, נכיר אותך עם אמא שלנו. היא טובה אליך, ותמיד יש לה חלב במקרר לכל מי שצריך.
והלך אל אשתו הצעירה היפה, שעמדה ליד העגלה והביטה עליו במבט מלא אהבה…
ואז הבין: לעיתים, הדברים שמפחידים ומכאיבים לנו מניחים בפנינו מתנות של חסד, חמלה ואהבה אם רק נפתח את ליבנו ונקשיב למה שאומר לנו הלב.
חיים טיגן תפוחי אדמה, פתח צנצנת מלפפונים חמוצים.
“אמא, איפה שמונת אלפים השקלים שנועה מעבירה לך כל חודש?
בעלי ביקש גירושין, ובתי בת העשר אמרה לשופט: “
