שירה שכבה על הספה בסלון, בוהה בתקרה הלבנה שנראתה פתאום כמו ים עננים שמיים הפוכים. מחשבות טרדות ריחפו סביבה כמו יתושים בליל קיץ בגולן. איך אפשר להירדם כשהלב שלה מתהפך, נגוס מדאגהבתה הקטנה חולה. למה בעצם מיהרתי לשלוח אותה לגן? עוד יום בבית, אולי לא הייתה נדבקת בכל השיגעון הזה…
הלב כאב לה עד מחנק, כמו יד בלתי נראית שלוחצת בחזה. שירה ניגשה לחלון, ניסתה לנשום את אוויר הלילה הירושלמי שנקפא בין טיפטוף עננים אפור ללא סוף, שלושה ימים של גשם מתמיד, עקשני כמו סבתא מרעננה.
אילנה הקטנה נפלטה לשיעול מתוך שינה. שירה רצה אליה, נגעה במצח הלוהטאפילו בלי מדחום, היה ברור שהחום שוב עלה. בשקט, כמעט בלחישה, הפעילה את מנורת הלילה והחדירה את המדחום לבית השחי של אילנה.
ארבעים! אלוקים, מה עכשיו?
אילנה פקחה עיניים עייפות.
אמא, חם לי כאן…
אני איתך, מתוקה, ברור שחם… נעשה הכל כדי שתבריאי.
עמוס, בן זוגה, התעורר והתיישב לצידה. שירה מיהרה להכין סירופ נגד חום, אבל אפילו הסירופ לא הבריח את החום.
לקראת בוקר, אמבולנס עם אורות כחולים הבהב בחצר. נהגי מגן דוד אדום לקחו אותןשירה והקטנהלבית החולים שערי צדק.
אחות חביבה הביט בחמלה באמא המפוחדת, אחזה בידה של שירה, ותוך קפיציות ישראלית הזריקה לאילנה עירוי קטן.
אל תדאגי, עכשיו נטפל בה. יהיה טוב.
שירה רק נשמה עמוק.
באמת, אחרי רגעים לא ברורים של זמן, אילנה הרגישה טוב יותר. היא ביקשה מים. שירה הסתובבה ולהפתעתה ראתה שברמפת החלון מיטה עומדת ילדה דקיקה, כמעט שקופה, עם עיניים כחולות ענקיות. שערה סבוך ופרוע, כתפיה זעירות מכוסות בגופיית כותנה ישנה. על רגליה גרביים קרועות ונעלי התעמלות בלויות עטופות בכיסויי נעליים כחולים.
שלום, לחשה.
היי. הגעת בלילה?
כן.
איך קוראים לך?
אני שירה, וזאת אילנה. ואת?
אני חגית.
את כאן הרבה זמן?
כן, עוד מעט משתחררת ביום שישי.
אבל היום רק שני.
נכון.
ואמא שלך באה לבקר?
לא היא נפטרה כשהייתי קטנה. גם אבא לא נשאר. לקחו אותי לבית של ילדים.
חגית נשמעה כמו סבתא עייפה, פה יותר טוב. נותנים לאכול, ואף אחד לא מציק.
היא קמה, נעלה נעליים, הולכת להביא ארוחת בוקר. להביא גם לכן?
לא, מתוקה, תודה.
שירה עקבה אחרי הילדה הדקה והריקה שהתרחקה, ליבה נצבט.
אישה ממיטת צדק לחשה, חגית ילדה טובה. עדינה וצנועה לא שפר מזלה.
רגע לפני שתענה, ניגן הטלפון.
הלו?
שירה, מה נשמע? אילנה?
אמא, בבית החולים אנחנו.
אללה, מה קרה?
החום של אילנה עלה. עכשיו יותר טוב. חושדים ברונכיטיס. עכשיו היא ישנה.
מסכנה שלי, באיזו מחלקה אתם? מה להביא?
אמא, שכחתי את הכפכפים שלי ואת הפיג’מה של אילנה, הורודה הזו… וגם אמא, יש פה ילדה בלי משפחה. תוכלי להביא שמפו, סבון, אולי עוד בגדים של סוניה שנשארו אצלך?
איזו ילדה?
אני אחר כך אספר. תביאי כמה גופיות, חלוק, טייץ וכפכפים בערך לגיל שש.
ברור.
למחרת אילנה צחקה ושיחקה עם חגית כאילו לא הייתה חולה בכלל. שירה יצאה למסדרון, תפסה אחות ושאלה, לחגית לא באים לבקר?
לא. כשישחררו אותה יאספו אותה לבית ילדים.
היא יכולה להתרחץ?
האחות חייכה עצוב, לא רק יכולהחייבת. פשוט אין מי שיעזור.
באותו ערב, חגית הבריקה ונצצה, בפיג’מה ורודה חדשה וכפכפי בית עם כלבים רקומים. היא ממש זהרה מאושר.
את כל המתנות גנזה מתחת לכר. את הכפכפיםמתחת למזרן.
חגיתלה, למה את מחביאה?
שלא יגנבו לי
שירה נאנחה.
כשהאור כבה, חגית עצמה עיניים ודימיינה: היא הולכת בין עצי תל-אביב הירוקים, יד ביד עם אילנה, יד שנייה אוחזת בשירה, שתהיה לה כמו אמא. שמישהו ילטף אותה, יחבק ויכסה בפיגמה חמימה, שאבא ירים ויפיל, והיא תצחק עד השמים. שכל העולם יהיה מאושר, והיא תוכל לעזור, לשטוף כלים, לשמור על אילנה, ללמוד לקרוא. העיקרשתהיה שייכת למישהו, שתהיה לה אמא.
היא נזכרה בבית הילדים: שם לא הרביצו לה, אבל המדריכה דפנה תמיד צעקה, הילדים גנבו דברים וקללו. ופעםכשנפלה לה קערת דייסה במטבחננעלה בחדרון חשוך מלא עכברים. ויטלי לחש לה בזדוניות, ציפ, עכשיו תשבי עם העכברים
חגית רעדה, רעדה כל הלילה, עד שחלתה והגיעה לכאן
דמעות נשרו מעיניה אל הכרית. פתאום יד רכה ליטפה את השיער.
שירה
את בסדר, ילדה מתוקה שלי הכל יהיה טוב, תסתכלי
שירה חיבקה אותה, בכוח שלא הכירה בעצמה.
אל תבכי
חגית השתתקה. התחושה הייתה כאילו אימא שלה באמת שם, מחבקת.
שירה
כן?
אם רק היית יכולה להיות אמא שלי
שירה דמעה. ההחלטה נפלה ברגעלא במילים, בלב. רק משפחה צריך לשכנע.
אמא של שירה ראתה את המבט והסכימה מיד. גם חמותה תמכההרי גם היא גדלה בלעדיהם. אבל עמוס, הבעל, רעד:
את השתגעת? את מבינה שזה לכל החיים?
אני מבינה. ואני גם יודעת שאם לא, לא אסלח לעצמי
עמוס הסיט מבט, אני רוצה להכיר אותה.
בוודאי.
בערב ירדו ללובי. עמוס הרים את אילנה, נישק אותה,
את השמש שלי.
שירה פנתה אליו, הכר את חגית.
שלום! חגית חייכה חיוך עמוק.
שלום, חגית, נעים להכיר.
גם לי.
משהו רעד בליבו של עמוס. הוא הביט בשירה. עיניו ברקו מדמעות, הנהן.
חודשיים לאחר מכן, מכונית נעצרת מול בית הילדים בבת ים. יצאו ממנה שירה ועמוס.
ילדים התקבצו בחלון.
חגית, חגית! באו לקחת אותך! אלו שלך!
חגית רצה אל ההורים החדשים שלה.
שלום, חגית! באנו לקחת אותך הביתה. רוצה לבוא?
הלב שלה רקד כמו שיבולת ברוח, וחיוך ענק צמח.
כן, אמא!חגית חיבקה את שירה חזק, כמו שלא העזה מעולם. ברכב בדרך לירושלים, עמוס השמיע מוזיקה רכה, ואילנה התעקשה להחזיק את ידה של חגית, שלא תשב לבדה. הם דיברו וצחקו, ושירה הביט בהם במראה, עוצרת דמעות של אושר.
בכניסה לבית חיכה שלט צבעוני: “ברוכה הבאה הביתה, חגית!” ובלונים קטנים מתנפנפים ברוח.
חגית צעדה פנימה, פיה פעור בהפתעה. החדר שלה עמד מוכן: מצעים ורודים, בובה חדשה על המיטה, מדף קטן עם ספרים.
“יש לך עכשיו מפתח משלך,” אמרה שירה, “יש לך מקום, ולנו יהיה איתך תמיד.”
כשנכנסה לישון בפעם הראשונה במיטה החדשה, עטופה בשמיכה רכה, שמעה מבעד לדלת קולות מהמטבח הקולות של המשפחה שלה.
היא סגרה עיניים ואמרה לחדר החשוך:
“אני בבית.”
והפעם, לראשונה, לא פחדה מהחושך. במקום זה מילא אותה אור רגוע, חמים, שהבטיח:
מעכשיו, היא כבר לא תהיה לבד.
