שותף הדירה שלי הציב לי אולטימטום: “אני לא יכול יותר!” הוא צעק, ברגע שראה אותי. “נמאס לי מהחתול הזקן הזה!”… ושלחתי אותו אל מחוץ לדלת הוא לא היה האדם הנכון בשבילי.
הדממה בכניסה עטפה אותי. הוא הלך וטרק את הדלת בעוצמה. המעיל שלו כבר לא השתלשל על המתלה, ריח הבושם החריף שלו נעלם מהאוויר, ומדף הנעליים נותר בו חור ריק, כאילו חתיכת חיים זרה נעקרה משלי.
נשמתי עמוק והורדתי את המבט. לרגליי, כשאוזניו שמוטות וגרר טיפה את רגלו האחורית, ישב חנניה. חמש עשרה שנים של חיים ושישה קילוגרמים של נאמנות בלי תנאים.
“נו, זקן שלי,” לחשתי, מתכופפת אל פרוותו הסמיכה שכבר לא בוהקת כתמול. “נראה לי שעברנו גם את זה.”
חנניה ענה ב”מוּרר” קצר ובטוח.
חתול עם עבר ושקר הפשרות
עמיר נכנס אל חיי לפני כחצי שנה. מצאנו שפה משותפת בלי מאמץ, והחלטנו לגור יחד. חנניה לא היה הפתעה: יצאתי לדייטים וסיפרתי עליו; עמיר חייך תמיד ואמר, “אין לי בעיה עם חיות.”
אבל חנניה חתול עם סיפור. כשהיה גור קטן, מצאתי אותו רועד בגשם זלעפות. עברנו הכול יחד שמחות, פרידות, נקודות שבירה. הוא עד שקט לחיי, שומר הסודות שלי. היום הוא כבר בן חמש עשרה, חולה כליות, חייב דיאטה מוקפדת ואינפוזיות הפכו לשגרה.
מאז שעמיר עבר לגור איתי, האהבה שלו לבעלי החיים התפוגגה.
בהתחלה זה היה סובלני. “למה הוא ישן לך על הרגליים? זה לא היגייני.” “למה להוציא כל כך הרבה על הווטרינר? זה רק חתול, אפשר לאמץ אחר.”
ניסיתי לרצות החלפתי מצעים, קניתי מצעי מתלה יקרים, נתתי תרופות כשעמיר לא היה. שכנעתי את עצמי שככה מתנהלים זוגיות.
רגע ההכרעה
ביום שלישי איחרתי מהעבודה, ועמיר הקדים לשוב. כשפתחתי את הדלת, הלם בי ריח אקונומיקה וצעקות.
חנניה הקיא על שטיח חדש שעמיר בדיוק קנה. לא נעים, אבל קורה.
עמיר עמד בסלון, כעסו מעלה בו סומק, והצביע על החתול הרועד מתחת למיטה.
“אני לא יכול יותר!” צעק ברגע שראה אותי. “נמאס לי מהחתול הזה!”
הסרתי בשקט את המעיל, ודיברתי בקור רוח “זו חיה חיה. הוא בן חמש עשרה, הוא חולה,” אמרתי, וביד השנייה לקחתי חומר ניקוי.
“לא אכפת לי! אני רוצה לחיות בנחת ובניקיון. תבחרי אני או השק הכחוש הזה. עד הערב משאירה אותו, מרדימה או מוסרת. אחרת אני עוזב.”
התיישרתי, לופתת סמרטוט. עמיר ציפה לדמעות, להפצרות, אבל בחרתי אחרת.
“לא צריך לחכות לערב,” עניתי בשקט. “המזוודה על המדף הגבוה. יש לך רבע שעה.”
“את רצינית? את זורקת אותי בגלל חתול? את מבינה שתישארי לבד בגיל ארבעים עם”
“הזמן מתחיל עכשיו.”
הוא דחס בגדים למזוודה, זורק מילים פוגעות. שתקתי; כל מילה הבהירה לי שאני צודקת. כל אותו זמן חנניה התחבא בשקט מתחת לכיסא המטבח.
עמיר סגר את המזוודה, נעמד מולי. “תמר, בחייך! התעצבנתי. נדבר רגוע? אולי תביאי אותו לאימא שלך? באמת, אי אפשר עם הריח הזה”
“לא,” קטעתי. “זה לא הריח, עמיר. זה שהכרחת אותי לבחור.”
כשהמנעול ננעל, מזגתי לי מים במטבח. חנניה יצא ממחבואו, דחף ראש רטוב לקרסול שלי ולחש “מיאו” קטן ומלא משמעות.
