נשׂאתי לשכן שלי, שגילו שמונים ושתיים, רק כדי שלא יכניסו אותו למוסד קשישים.
את משוגעת? קראה לי אחותי רוני, כמעט שפכה את הקפה שלה כששמעה את זה.
קודם כל, הוא לא שמונים, הוא שמונים ושתיים, עניתי בנעימות. ושנית תני לי להסביר.
הכול התחיל כששמעתי את ילדיו מדברים מהחלון של השכונה. הם באים פעמיים בשנה רק לראות אם האבא עדיין נושם, ואז נעלמים שוב. הפעם הגיעו עם עלונים של בתי אבות.
אבא, אתה כבר בן שמונים ושתיים. אי אפשר לחיות לבד.
לי שמונים ושתיים, לא שמונים ושתי מחלות, השיב יצחק בקולו הצחוקני והחמים. אני מבשל בעצמי, הולך לשוק הכרמל וקונה ירקות, אף פעם לא מפספס סדרה בלי לשים ערק. הכל איתי בסדר!
בַּעֶרֶב, יצירתו של יצחק נחתה על הדלת שלי, עם בקבוק יין בְּיַד וגּוּף של אדם שמחכה לשיחה חשובה ואף קצת נוֹרְדָּה.
אני צריך עזרה קצת משונה, הוא אמר.
כשהרמנו כמה כוסות, העזרה המשונה הפכה להצעת יד וְלֵב.
רק פורמליות, הסביר הוא. אם אהיה נשוי, יהיה יותר קשה למשפחה לשים אותי באיזור רחוק מהעיניים.
הביטתי בעיניו הכחולות, שעדיין באות להבה של תעוזה ואופי, וחשבתי על הערבים השקטים שלי: דירה ריקה, טלוויזיה והסולו של השקט. הוא היה היחיד שמבקר כל בוקר ושואל איך אני מרגיש.
ומה אני מרוויח? שאלתי.
חצי החשבונות, גולאש של שבת ומישהו שמחכה כשאני חוזר הביתה.
שלושה שבועות אחרי זה העמדנו בִּמְזַפֵּה הזוגיות.
אני בחולצה לבנה, קוטון מצאתי בבוקר.
הוא בחליפה ישנה שריח נרקלא וצלצל של זיכרונות.
העדים מוכרת משוק השבת ובעלה, שניסו לא לחייך יותר מדי.
אפשר לנשק את הכלה, אמרו.
הוא נשק אותי על הלחי בקול רם, כאילו פתח מעטפה.
מאותו רגע הכל הלך בקלות מדהימה: הוא קם בשעה שש, עושה את חמשת שכיבות היד האגדיות שלו, ואני שותה קפה של אתמול ונרדמת מאוחר אחרי העבודה.
זה לא קפה, זו עונש, מתלונן הוא.
והתרגילים שלך פארודיה על ספורט, עניתי בחיוך.
ביום שבת הבית מתמלא בריח של גולאש ובצחוק. הוא סופר על אשתו האהובה כל חייו, ועל הילדים שראו בו כבר לא אבא, אלא בעיה. עד שיום אחד הילדים פרצו הביתה עם האשמות:
היא מנצלה אותו!
אני שומע טוב! צעק מהמטבח. ובדרך זו, הקפה שלך גרוע!
למה אתם מעוניינים בנישואין הזה? שאלה בתו של יצחק, מביטה בי במבט קפוא.
הביטתי למקום שבו הוא שר, ממתק לי קפה.
למה? כי אינני לבד. יש לי מישהו עם מי לאכול ארוחת שבת, מישהו שאומר לי אני בבית, מישהו שמח לשמוע את הצחוק שלי. האם זה פשע?
הדלת נפתחה בקול רועש, כאילו תפסה את הטיעון שלהם.
הוא הביא שני כוסות.
חושבים שאני משוגע.
הם לא טועים, חייכתי.
ואת גם משוגעת.
ולכן אנחנו זוג מושלם.
הקפה שלך עדיין רעל.
והספורט שלך כמו סרט מצויר.
טוב, המשפחה היא המשך.
נשפכו הקפות על השולחן, כששקיעה מציצה בחלון והאהבה שלנו נראית לא אמיתית אבל אמיתית לכל אורך.
חצי שנה אחרי, הוא עדיין קם מוקדם מדי, אני עדיין מחפלת בקפה, ושבתות מריחות בגולאש ובשׂמחה.
אתה לא מצטער?
אפילו שנייה אחת, עונה אני בכל פעם.
שיהיו אלה שיחשבו שהנישואין שלנו מזויפים. בשבילי זה האמיתי ביותר שקרה בחיי.
