רותי лежала על הספה, בוהה בתקרה, ולא יכלה לעצום עין. המחשבות המטרידות לא נתנו לה מנוחה. באמת, איך אפשר להירדם, כשגוזלונת קטנה שלך חולה? למה בכלל שלחתי אותה לגן היום? אם הייתי משאירה אותה בבית עוד יום-יומיים, אולי בכלל לא הייתה נדבקת בכל השפעת הזאת
הלב שלה התכווץ, והיא כמעט לא הצליחה לנשום. רותי קמה, ניגשה אל החלון. שמיים אפרפרים, מכוסים בעננים כבדים, ריחפו מעל הרחובות השקטים של הוד השרון. כבר שלושה ימים, לא כולל הפסקות קצרות, הגשם הזה עקשן, קריר, סתוי לא הפסיק לטפטף. רותי נאנחה עמוקות. על המיטה, תמרי התחילה להתנועע, גנחה מתוך שינה ומיד נתקפה התקף שיעול. רותי זינקה אליה, נגעה לה במצח הלוהט. אפילו בלי מדחום היה ברור החום שוב עלה לשמיים. בלחישה, היא הדליקה את המנורת לילה והוציאה בכל זאת מדחום, תחת ידי הבת.
ארבעים! אלוהים, מה אני עושה?
תמר פקחה עיניים.
אמא, חם לי…
מיד מתוקה שלי, ברור שחם לך…
ההתעורר גם אורי, התיישב במיטה לידן. רותי התרוצצה, הכינה עוד מנה של נורופן. אבל החום, עקשן כמו יפה, לא ירד. עלות השחר, צבעי המשטרה הניידת שיטפו את הרחוב באור כחול־מהבהב, אמבולנס קפץ לחנייה ולקח את רותי והקטנה לבית החולים מאיר.
האחות, במבט מלא חמלה לעבר האמא החיוורת והמפוחדת, ליטפה לה את היד בזריזות וקבעה לעזור. שציס, בשגרה ובלי להסס, חיברה לתמר עירוי קטן.
אל תדאגי, יהיה בסדר. אנחנו כאן בשבילכם.
רותי רק נשמה לרווחה.
אחרי כמה רגעים, תמרי באמת נראתה טוב יותר. היא פקחה עיניים וביקשה מים. רותי הסתובבה ואז פגשה מבט: מהמיטה הסמוכה, עיניים כחולות ענקיות של ילדה קטנטנה ורזה־שקופה, בערך בת שש. השיער הבלונדיני, כבר מזמן לא ראה שמפו, יצא מכלל שליטה ונטה לכל עבר. היא לבשה גרביונים מחוררים וטי־שירט דהויה. תחת המיטה עמדו נעלי ספורט, עטופות בכחול מהפגיה.
שלום!
שלום. הגעתן בלילה?
כן, בלילה.
איך קוראים לך?
אני רותי וזאת תמר. ואת?
אני נועה.
את כאן כבר הרבה זמן?
כן. יום שישי אני כבר משתחררת.
יום שישי? איזה יופי, אבל עכשיו רק יום שני.
אמא איתך פה?
לא… אמא שלי נפטרה כשהייתי קטנה מאוד ואבא התחיל לשתות… גם הוא נפטר. אז שלחו אותי לפנימיה.
משהו בנשימה שלה היה שליו, כאילו סיפרה על חופשה בלונדון.
אני גרה שם עכשיו… אבל פה הרבה יותר טוב. ויש אוכל טעים והילדים הגדולים לא מציקים לי…
היא קמה מהמיטה והתחילה לנעול את הנעליים.
תכף ארוחת בוקר. להביא לך משהו?
לא צריך, חמודה, תודה, אני אסתדר…
רותי רק הביטה בנועה המתרחקת, והלב כאב. שכנה נוספת לחשה בשקט, תוך שהיא עוקבת אחרי נועה בעיניים: ילדה זהב, עדינה כל כך. פשוט לא היה לה מזל
רותי לא הספיקה לענות. רטט הטלפון פגע באוויר.
הלו?
נו, רותי, מה שלומכן, תמרי?
אמא, אנחנו בבית חולים.
אוי ואבוי, מה קרה?
אל תילחצי, היה לה חום גבוה. כבר הרבה יותר טוב, הורידו אותו. כנראה ברונכיטיס. היא ישנה עכשיו.
אוי, מתוקה שלי. באיזה בית חולים אתן? אני באה. מה להביא?
אמא, שכחתי את הכפכפים שלי ואת הפיג’מה הורודה לתמר. אה, ועוד משהו, אמא… יש כאן ילדה מהפנימיה. תוכלי להביא עבורה שמפו, סבון? ואולי… נשארו אצלך בגדים של סוניה, נכון?
איזו ילדה?
אספר לך אחר כך. פשוט תביאי גם שתי גופיות קטנות, חלוק, טייץ. וכמובן, כפכפי בית בגודל של בת שש, בסדר?
אביא, בטח.
למחרת, תמר כבר התעודדה, שיחקה עם נועה באושר. רותי מצאה הזדמנות, ניגשה לאחות במסדרון.
סליחה, נועה מקבלת מבקרים לפעמים?
לא ממש. לפני שחרור יגיעו לאסוף אותה.
אפשר לרחוץ אותה?
האחות חייכה בחצי עגמומיות: אפשר, ואף כדאי. פשוט אין לי זמן להגיע לכולן.
בערב, נועה השמנמנה, מבהיקה ונקייה, בפיג’מה נוצצת חדשה ובכפכפים ורודים עם כלבלבים רקומים, הייתה כמעט בלתי מזוהה. היא פשוט קרנה משמחה. את כל המתנות של רותי קיפלה מתחת לכרית. והכפכפים? דחפה אותם מתחת למזרן.
“נועה, למה את מחביאה את המתנות?” שאלה רותי.
שלא יגנבו
רותי לא יכלה אלא לנשום עמוק וכבד.
כיבו את האור. נועה עצמה עיניים, דמיינה שהיא הולכת עם תמרי יד ביד בסמטאות ירוקות ושטופות שמש, כשידה האחרת אחוזה בידה של רותי. איך היא רצתה אמא ואפילו אבא. שמישהי תלטף אותה, תנשק בלילה, תרחץ ותלביש בפיג’מה חמימה, שהאבא יזרוק אותה באוויר עד התקרה והיא תצחק עד שתכאב הבטן. שישמחו יחד. ואם צריך תשמח לעזור: לשטוף כלים, לנקות, לשמור על תמר או ללמוד אותיות כמו גדולה, כל עוד יאהבו אותה. כל עוד תהיה לה אמא.
היא נאנחה. בפנימיה לא הרביצו לה, אבל המחנכת, רבקה, ידעה לצעוק כשצריך. הילדים לעגו וגנבו אוכל. רק לפני שבוע, הפילה צלחת דייסה במטבח וקיבלה עונש סגרו אותה במרפסת מבולגנת ואפלה. ויקטור, הילד החמוץ, לחש: נו, טיפשה, עכשיו תיהני עם החולדות נועה פחדה מחולדות, הייתה בטוחה שאחת מזנקת מיד עליה. היא בכתה שעות, קפואה ומבוהלת. בערב נרדמה על הרצפה, והתקררה. ככה התחיל השיעול הזה, ככה הגיעה לבית החולים עכשיו הדמעות שוב עלו פרצו וזלגו על הלחיים
ופתאום היא מרגישה יד חמה שמלטפת. פוקחת עין.
רותי
נו, נו, נסיכה די אל תבכי אנחנו כאן איתך הכול יסתדר תראי
חיבוקה של רותי היה כל כך מלא חמלה, שנועה נרגעה. כאילו אמא עצמה מחבקת אותה.
רותי
כן?
הלוואי שהיית האמא שלי
דמעות עלו בעיניה של רותי. ההחלטה נפלה באותו הרגע. לא מהשכל מהלב. נשאר רק לשוחח עם המשפחה
אמא שלה מיד הסכימה והרימה ידיים בתמיכה. גם חמיה הצטרפה למעגל החיבוק הרי היא בעצמה גדלה בלי הורים. רק אורי עדיין לא עיכל.
את השתגעת? את קולטת שזה לכל החיים?
מבינה, ועוד איך וגם מבינה שאם לא אאמץ אותה, המצפון שלי לא יניח לי אף פעם. אתה מבין?
הוא הסיט מבט.
אני רוצה לראות אותה.
בסדר.
בערב ירדו יחד ללובי. אורי חיבק את תמרי, נישק אותה.
את האור שלי. התגעגעתי
פנה לרותי. זו לא הורידה מבט מעיניו: אז הנה. תכיר נועה. זה הדוד אורי.
נועה הנהנה, הרימה את העיניים הגדולות אליו.
שלום.
נו, היי, איזה כיף להכיר אותך
גם בשבילי
משהו רך התגנב ללב של אורי. העיניים דמעו. הוא הנהן.
כעבור חודשיים, הגיע רכב ליד פנימיית הילדים ברמת גן. רותי ואורי ירדו. הילדים נדבקו לחלון.
נועה, נועה, בואי, המשפחה שלך הגיעה!
נועה המאושרת רצה אליהם.
שלום, נועה! באנו בשבילך! הביתה?
הלב הקטן של נועה הלם מאושר: כן, אמא!!!היא כמעט עפה על רגליה, מחבקת את תמרי, שאוחזת בה ביד קטנטנה ומתחילה לצחוק. רותי התכופפה, כרעה מולה וחיבקה את שתיהן יחד, אורי שם לגבֹּתיהן ידיים מגוננות. השמים, אחרי הגשם, התבהרו פתאום, קרן שמש אחת פילחה את העננים ונגעה בפרצופה של נועה.
אז נוסעים?
ברור, חיוך רחב הבהב על פניה של רותי, הביתה, נועה. הביתה שלנו.
ברכב, תמרי סיפרה סיפורים ונועה ענתה לה, גומעת כל מילה כאילו העולם מתחיל מחדש. חלומות קטנים התערבלו בין מושב למושב: מסיבת יום הולדת, הצגה בתיאטרון, ריח של עוגיות טריות בערב גשום, חיבוק לפני השינה. שום דבר מזה לא היה מובן מאליו.
מבעד לחלון, נועה ראתה עצי שקד פורחים. פתאום לא פחדה מהחיים כי בפעם הראשונה, הלב הקטן שלה ידע: היא כבר לא לבד. יש מקום שהיא באמת שייכת לו, ואנשים שמחכים רק לה, בדיוק כמו שהיא. מקום שבו ילדה שפעם פחדה מהחושך, סוף־סוף קיבלה בית של אור.
