כשהייתה לנעה בת שנתיים, היא התגוררה בבית ילדים. אני הגעתי לצלם את הילדים. נתנו לי את המקרים הכי קשים, את הילדים שהכי קשה למצוא להם משפחות. נכנסתי לקבוצה שלה וראיתי ילדה עם פנים קשות, מעוותות, כמעט זקנות. “איזה ילדה לא יפה”, חשבתי לעצמי. ואז התחלתי לצלם אותה. וראיתי אותה באמת. מבעד למסכה הדוממת, העצובה הזו, היא התעוררה פתאום לחיים.
קשה לתפוס מבט של ילד מופרד מהוריו, חסר אמון וחום. הילדה הזו הביטה ישר לתוך העדשה. בלי להסיט לרגע את העיניים. פתאום ראיתי את נשמתה. אחת, בודדה, כאובה ברמות קשות. לא היה שם אפילו תקווה. רק הרגע הראשון בחייה, שמישהו באמת שם לב שהיא קיימת. שמישהו שם לב לנשמהאותה נשמה דחויה, שמבינה הכול. בדיוק כמו שלי. ואז היא הורידה את המבט ונעצרה, עיניה התמלאו דמעות.
פניתי למטפלת: “תספרי לי על נעה, אני צריכה לכתוב עליה.” “מה יש לספר?” ענתה המטפלת בעייפות. “מה היא יודעת לעשות? מדברת?” “היא לא יודעת כלום. לא מדברת. רק יושבת בפישוק ומנענעת את עצמה עד שנוגעת ברצפה. ובוכה תוך כדי. עליה אין באמת מה לספר. היא כלום.”
שניים לפני כן איבדנו את בתנו הקטנה. החיים הנפלאים שלנו התנפצו בן רגע. הכול פסק מלהתקיים. אנחנו נשארנו, אבל חיינו המשיכו רק איכשהו, כאילו בעולם אחר העולם שאחרי. המשכנו ללכת, לדבר, לאכול, מתאמצים להסתיר מהילדים את הייאוש שלנו, שלא להפחיד אותם. לתת תקווה שלמעשה כבר כמעט לא נשארה לנו בעצמנו. חשבתי: האם אי פעם אשמח ממשהו שוב? נסעתי לצילומים ובכיתי באוטו, ואז מחקתי את הדמעות עם שלג וניסיתי להיראות כמו בן אדם רגיל. דיברתי, חייכתי. זה היה רק למראית עין.
לא רציתי אף ילד “במקום”. רק לשרוד איכשהו. ופתאום נעה הזו, עם הבדידות שלה והייאוש, נכנסה לי ישר אל תוך הלב. כאילו כל אלף הילדים העצובים שצילמתי לא נגעו בי כך, ובדיוק זו מצאה את המפתח לליבי
בבית סיפרתי לבעלי האהוב שלי: “אני לא יודעת איך להתחיל לדבר איתך על זה, ומה זה בכלל צילמתי ילדה אחת, אני באמת מבינה מה זה, אבל פשוט לא מפסיקה לחשוב עליה תראה, אולי בכל זאת כדאי שנחשוב עליה?” ואורי ענה: “את מבינה שאת לא במצב שפוי? איזה ילדות? אנחנו בקושי נושמים.” “כן, אני לא ממש כאן. ואולי לא אהיה יותר. צריך ללמוד לחיות עם זה.”
נסענו לבית הילדים לראות את נעה. המטפלת הובילה אותה אלינו. היא הייתה קטנטנה, עם אותן פנים עקומות, הלכה בכבדות כאילו היא סרטטת שביל בזחילה. ואף שלה היה מכוסה בנזלת ירוקה. אלוהים, כמה שהיא לא יפה, חשבתי. זה עובר גבול משהו לא שלם, אולי בכלל לא אמורה להיות. מה ראיתי בה, למה התעקשתי?
נעה נגעה בצעצוע שהבאנו, נפלה על הטוסיק, פישקה רגליים והתחילה להתנדנד במהירות, נוגעת ברצפה במצח. ובינתיים, הרופא הראשי במקום עמד והסביר לי: “גברת כהן, זה ילד עם פיגור מאד קשה! אין לה עתיד לימודי. עוד מעט נעביר אותה לרווחה. תביני, זו ילדה עם פיגור עמוק, בלתי ניתנת ללמידה. אני כל כך מכבד אותך ואת בעלך, באמת, אבל זו ילדה לרווחה! כבר שבע משפחות ויתרו עליה. היא כלום. כל מה שהיא יודעת זה להתנדנד בפישוק. אנחנו קוראים לה ‘הולכת הקצה’.”
ופתאום אורי, שבקושי העזתי להביט לו בעיניים, אמר: “את יודעת, הילדה נראית לנו דווקא טובה. אנחנו ניקח אותה.” אחרי זה שאלתי אותו: “למה אמרת את זה? הרי בכלל לא רצית” ואורי ענה: “הבנתי שמישהו חייב להציל אותה. ואף אחד לא יעשה את זה חוץ מאיתנו.”
אימצנו את נעה והשארנו בבית הילדים הלם ותדהמה. היא הייתה שרויה בדיכאון עמוק, לא האמינה בעולם. מבחינתה, העולם מסוכן ובוגדני. העולם לא ראה אותה ולא אהב אותה שנתיים שלמות. שנתיים שלא זכתה להשפיע על דבר. לא ידעה לבקש, לא ידעה לשחק. הרסה הכול, שברה הכול, פחדה מכל דבר. התקשתה ללכת, חששה ממים, מסיר, מאבא, ממעלית, מהרוח, מהרכב אכלה רק מחית ירקות. וכשקרסה, הגיעה להתקפי בכי שהפסיקו לה רק כשהפסיקה לנשום.
הכאב שלי בפנים זעק. נעה זעקה בחוץ. אני מבינה כל כך למה לא ממליצים לאמץ ילדה אחרי אובדן כזה. פשוט אין לך כוחות. כל הכוח הולך על להתקיים ולא להתפרק בעצמך. ולגדל ילד, צריך הרבה יותר מזה. הרבה. צריך למצוא את זה איפשהו. אני מצאתי את זה בתוך האסון שלנו.
אמרתי לעצמי: “הכאב שלך קטן לעומת הסבל של הילדה הזו. את איבדת ילדה, אבל נשארת עם בן ובת, בעל, אמא, חברים, עבודה אהובה ובית. לנעה לא היה אף פעם כלום. בכלל. לה הרבה יותר קשה.”
אתם יודעים מי התגלתה להיות הנפש הקטנה, השבורה, הנואשת הזו שהכנסנו אלינו הביתה, כמעט בלי שפיות?
היא התגלתה כבתנו הנפלאה, נעוש, שלנו. זה נשמע קצר אבל הדרך הייתה ארוכה עברו 9 שנים בביתנו.
נעה הפכה למי שהייתה באמת ילדה קלילה, שמחה, מתוקה, עדינה, סבלנית אלינו, יפה כל כך. היא לומדת בכיתה תקשורתית בבית ספר רגיל. היא מתאמנת בצלילה! בצלילה, כן.
היא אומרת: “אמא, הפעם הצלילה הייתה קלה, ישר נשמתי נכון והחלפתי מַסְכָּה מתחת למים” במקום הזה אני לא מצליחה להחזיק דמעות.
נעה עכשיו במחנה צלילה באילת. טסה לשם לבד עם מטוס. היא בת 11. היא מתקשרת אלי ומצייצת: “אמא, פה מהמם, היינו בים, היה סערה, הים קפא! אבל כבר מתחמם, הביאו לנו חליפות, ומחר נצלול! בארוחת ערב חילקנו את הדג לחתולים, יש פה הרבה חתולים, את יודעת שאני שונאת דגים! אכלתי פירה. עלינו להר, 13 קילומטרים, כיסוח לרגליים מרהיב פה, יש עצים מהספר האדום! התיידדתי עם בנות מהממות! וקניתי קרקרים בשקל שנתת לי. חילקתי לכולם. אנחנו מתנדנדות בערסל אני מתגעגעת!”
כי הצילו אותה. אנחנו הצַלנו אותה. וניצלנו בעצמנו. יחד, ברפסודה הזו.
