ילדה בת שש הייתה משאירה כמעט כל שבוע, במשך שנה שלמה, פרוסות חלה על מצבה: אמא שלה הייתה בטוחה שהיא בסך הכול מאכילה את הציפורים, אבל כשהאמת התגלתה, היא הייתה מזועזעת עד עמקי נשמתה
לפני שנה, כשנועה קברה את בעלה, הרגישה שהזמן עמד מלכת. הדירה בתל אביב נעשתה לפתע ריקה ושקטה מדי בשביל שתיהן. בתה חורב בת החמש שאלה שוב ושוב מתי אבא יחזור. לנועה חסרו המילים בכל פעם מחדש. הזמן המשיך לחלוף, וטקס חדש, כבד ומעיק, החל להשתרש: בכל יום ראשון, שתיהן היו נוסעות יחד לבית העלמין.
הן יצאו מוקדם בבוקר. נועה נשאה בידה זר פרחים פשוט, חורב הקטנה הלכה לצידה ואחזה חזק בידה. המסע לקח עשרים דקות: בהתחלה רחוב שקט, אחר כך שדרה ובה עצי אקליפטוס גבוהים, ולבסוף השער הברזל הישן של בית העלמין הדרום. חורב הייתה בדממה כמעט מוחלטת, עיניה ברצפה, לופתת את אמא.
כעבור חודשים אחדים, נועה שמה לב למשהו מוזר. בכל פעם לפני היציאה, חורב הייתה אוספת חתיכות מחלה שעל השולחן. אם לא נותר, הייתה מבקשת שתלכו למכולת לקנות. בהתחלה, נועה לא ייחסה לכך חשיבות. חשבה שהילדה פשוט רוצה להאכיל יונים.
אבל בבית העלמין, לא ראתה אף יונה או דרור. חורב הגיעה בהקפדה לא רק אל מצבת אביה, אלא דווקא אל זו הסמוכה, ישנה, אבן מצבה כהה ותמונה נמצצת. היא הייתה מסדרת בעדינות את פתותי החלה על המצבה, בשורה ישרה, כמו פורסת שולחן. אחר כך התרחקה בשקט.
כך זה נמשך כמעט שנה.
יום אחד, נועה לא יכלה עוד להתאפק. כשהילדה הניחה שוב את החלה על אותה מצבה, שאלה אותה בשקט:
חורבוש, את משאירה את החלה בשביל הציפורים?
לא, ענתה הילדה בשלווה.
אז בשביל מי?
והתשובה של חורב הדהימה את נועה המשך בתגובה הראשונה
חורב הביטה בתמונה הדהויה על המצבה הסמוכה ואמרה בפשטות, כאילו מדובר בדבר ברור מאליו:
לסבתא. היא הייתה רעבה באותו יום.
נועה לא זעה.
חורב סיפרה שביום הלוויה של אבא, היא ראתה שם אישה זקנה מאוד. האישה ישבה על ספסל, פניה חיוורות, וביקשה בעדינות מהעוברים ושבים חתיכת חלה. היא אמרה שלא אכלה כלום כל היום.
אף אחד לא עצר בשבילה. חורב אחזה בידה חתיכת חלה שנועה נתנה לה לדרך. היא ניגשה לזקנה, מסרה לה את החלה, זו חייכה, אמרה תודה ונעלמה.
אחרי זה לא ראיתי אותה שוב, המשיכה חורב. אחר כך ראיתי את התמונה שלה על המצבה הזאת. חשבתי שאולי היא עוד רעבה. אז אני מביאה לה פת לחם. שאולי שם, אין לה מה לאכול.
בליבה של נועה משהו התכווץ. היא נזכרה בלוויה. בבלבול, באנשים, בדמעות. לא זכרה שום אישה זקנה. לא ידעה שאישה בכלל ישבה שם וביקשה פת לחם.
ובאמת, על התמונה הדהויה הייתה אישה זקנה. תאריך הפטירה, בדיוק כמו אצל בעלה.
נועה הביטה בבתה, חסרת מילים. לא הסיפור הוא שזעזע אותה, אלא הביטחון והפשטות שבה הילדה דיברה. כאילו זה הפועל הכי טבעי בעולם.
מאז, נועה לא שאלה יותר שאלות. בכל יום ראשון יצאו יחד לאותו מסלול. וחורב המשיכה להניח בפרטי-פרטים את פתות החלה על האבן העתיקה.
