חצי חיה, כלבה שכבה על הרצפה, מכסה בגופה תל קטן של פרווה, ואנשים עברו לידה מבלי להביט
תמיד הייתי בפיגור, אף פעם לא מספיק בזמן. כזה אני אומר לעצמי לשפר תכנון, אבל תמיד מוצא תירוצים. היום זה היה קריטי, לא רציתי לאחר. יעלי חיכתה לי בקפה ברחוב שינקין, ולחכות היא ממש לא יודעת.
תחנת האוטובוס ממש פה, ורק דקה-שתיים עד שהקו 72 מגיע. הוצאתי את הטלפון, מבט בשעון: שוב איחור של כמה דקות. כבר דמיינתי את המבט של יעלי, המבט שאומר “אתה לא חשוב לי מספיק”.
“מה אתה נתקע? תן לעבור!” נשמע קול מאחוריי, עצבני.
הסתובבתי. הייתה שם קבוצת אנשים, מוותרים דרך בזהירות ליד משהו, חלק מסיטים מבט, חלק מתנגדים ברפלקס. לקחתי צעד ועוד צעד, ואז נעצרתי.
על המדרכה, ממש ליד הספסל, שכבה כלבה גדולה, חומה, גוש של פרווה סבוכה ומוזנחת. צלעות בולטות באופן מצמרר, עפעפיה עצומות בקושי, נושמת? בקושי. ומתחת גוש קטן חשוך: גור. קטן, רועד, דחוס אל גוף אמו, כמו מחפש שמיכה. נראה כי את שארית הכוחות שלה היא משקיעה להגן עליו ולשמור אותו בחיים.
“תתקדם כבר! מה נהיית פסל?” אישה נוספת, מנסה למהר.
עמדתי נטוע. הסתכלתי על הכלבה, על הגור, על תושבי העיר האדישים, כאילו מדובר בזבל ולא בחיים גוועים. האוטובוס עצר, הדלתות נפערו בקול מסועף.
“נו, אחי, נכנס או לא?” צעק הנהג בחוסר סבלנות.
המבט שלי מהאוטובוס חזר אל השעון ואל הכלבה. “לא,” לחשתי לעצמי, “אני לא עולה.”
ההמון עלה, מישהי רטנה, הדלתות נסגרו והאוטובוס התרחק. התכופפתי לידה.
“היי,” לחשתי, “תחזיקי מעמד.”
הכלבה הרימה ראש בעיניים ענקיות, צהובות, מלאות יאוש, גורמת לי לבלוע רוק; הגור פצע יבבה.
הוצאתי טלפון והתקשרתי ליעלי.
“נו, איפה אתה? אני פה רבע שעה!” בקולה השתלה קרה.
“יעלי, אני מאחר. מצאתי כאן כלבה, חולה, עם גור. לא מסוגל לעבור ככה סתם.”
“מה?! בגללה? אני כבר הזמנתי קפה!”
“אני יודע, אבל…”
“אין ‘אבל’! תזעיק מישהו ותגיע מיד! לא בא לי להיות לבד!”
ניתוק.
הנחתי את הטלפון, הסתכלתי שוב על הילדה והגור. ניגשתי לסופר הקרוב, קניתי חלה וקופסת פסטרמה, חזרתי ושלפתי פרוסה “אכלי. את צריכה אוכל”.
הכלבה הייתה חלשה מדי, הגור גם. ניסיתי בעדינות להאכיל, ואז שמעתי:
“אתה צריך עזרה?”
הרמתי ראש. מולי עמדה בחורה, שיער כהה, פנים עייפות וחביבות, שקית ירקות בידיה. היא כרעה לידי וליטפה את הכלבה.
“ממש מסכנה. צריך וטרינר בדחיפות.”
“אני… אין לי מושג לאן לגשת,” היססתי, “לא היה לי כלב אף פעם.”
“לחברה שלי ברחוב ברזילי יש מרפאה. אולי תוכל לעזור,” שלפה טלפון. “איך נביא אותה לשם? היא כמעט לא זזה.”
פרשתי את הג’קט שלי, היא עיטפה את הגור בצעיף. יחד, בזהירות, נשאנו אותה.
“שמי תמר,” הציגה עצמה.
“אמיר,” עניתי.
“נקרא לה ג’ינג’ית?” חייכה בעצב.
“כן, ג’ינג’ית.”
הטלפון צלצל יעלי. דחיתי שיחה.
במרפאה בדקה הווטרינרית, הניחה אינפוזיה, זריקה.
“תשישות, התייבשות, התחלה של דלקת ריאות. עוד יומיים לא הייתה שורדת. אבל סיכוי יפה אם תשגיחו טוב, תטפלו.”
כשנשארנו לבד, התיישבתי ליד ג’ינג’ית. הגור נרדם עליה. תמר הציעה תה ישבנו וצפינו בהם בשקט.
“הייתי אמור לפגוש את יעלי,” אמרתי בשקט, “רוצה לומר הייתי… נראה לי עכשיו לשעבר.”
“בטח כועסת מאוד?” שאלה בעדינות.
“מאוד. טוענת שהרסתי לה את הערב בשביל כלבה נטושה. אבל לא יכולתי להמשיך ככה. היא מגנה על הגור שלה, והעיר מסתובבת, אדישה.”
תמר הנהנה.
“כשגרושתי עזבה, גם אני הרגשתי את זה. כאילו הכול מסביב אדיש ואין אכפתיות בכלל. שאלתי את עצמי, אולי כולנו כאלה?”
הטלפון שוב צלצל יעלי, חמישי בערב. עניתי.
“השתגעת?! שלוש שעות לא מדבר! או שאתה בא או שזה נגמר.”
המבט שלי על ג’ינג’ית, על הגור, על תמר. הבנתי.
“אז זה נגמר,” הודעתי בשקט וניתקתי.
תמר הרימה עיניים.
“אתה בטוח?”
“כן,” חייכתי. “לגמרי.”
היא חייכה חזרה, חיוך שקט ואמיתי. ג’ינג’ית נראתה כאילו סוף סוף נרגעה, נרדמה לרפואה.
הלילה הארוך הגיע. נשימותיה היו כבדות, לפעמים נדם המאמץ. כל פעם חשבתי האם עוד חיה? תמר ואני דאגנו לה בתורנויות. חשבתי להרשות לעצמי להתמודד לבד, אך תמר אמרה:
“יותר פשוט כשעושים יחד.”
ונשארה.
בשעה שלוש לפנות בוקר פגשתי אותה במטבח, מבשלת חלב לגור.
“היא במצב רע,” לחשתי.
“אבל היא ניצחה כבר,” אמרה. “יכלה להיכנע ברחוב, להפסיק להילחם. בחרה לכסות את הבן שלה, לחכות, להאמין. חיכתה וקיבלה אותך.”
לא הגבתי. רכנתי בפניה.
“אתה יודע כמה קשה זה להרגיש מיותר?” לפתע סיפרה. “שנה אחרי הגירושים עבדתי-בית, בית-עבודה, בודדה, עד שיום אחד, בדרכי, מצאתי חתלתול. דילגתי מעליו לא העסק שלי, חשבתי. אבל חזרתי, לקחתי אותו, והרגשתי נחוצה שוב. אולי לקוטן לא משנה במה אני עובדת, חשוב שהוא לא לבד.”
הנהנתי, המילים הכו בי.
“אולי גם לי כל השנים ניסיתי לרצות: משפחה, בוס, יעלי. הכל לפי תכנית. ואז כלבה חולה. כל התכניות איבדו ערך. היא נתנה את כולה, כולם היו אדישים, ורק עניי נשאר. כך, במבחן האמיתי, לא עוברים הלאה.”
עמדנו במטבח, בחושך, תודה בלחישה:
“תודה שנשארת. לבד לא הייתי מסוגל.”
תמר הניחה יד על ידי.
“לא על מה גם לי היה צורך לזכור שיש עוד אכפתיות בעולם.”
הגור צפצף חזרנו לחדר. ג’ינג’ית פקחה עיניים, הביטה, ליטפתי את ראשה:
“תחזיקי, עוד קצת,” עודדתי.
זנבה רעד קלות. הגור התחפר בצווארה. והרגשתי משהו משתנה. כל השנים של הקפדה ולרצות אחרים מתפרקות, ומשהו חדש, אמיתי, נכנס במקומו.
עם קרני ראשון השמש, ג’ינג’ית ישנה, נושמת סוף סוף ברוגע. היא שרדה את הלילה.
שבוע יעבור ויעלי תופיע על הדלת, עיניים מתחננות:
“חשבתי אולי… טעיתי. נתתי עצבים להשתלט. אולי נתחיל מחדש?”
עמדתי, מאחוריי נביחות הגור קופץ, ג’ינג’ית כבר מתרוצצת ברגליים חזקות.
“יעלי, אני לא כועס. פשוט אנחנו שונים מדי.”
“בגלל כלבה? שנה בנינו יחד חיים!”
“לא בגללה. כשדיברתי איתך, יכולת להגיד ‘בוא, נטפל יחד’. העדפת מסעדה. זה שלך, לא שלי.”
יעלי שתקה, הסתובבה והלכה.
סגרתי את הדלת, חזרתי לסלון. תמר ישבה על הרצפה, מגרדת ג’ינג’ית מאחורי האוזן. הגור נרדם על רגליה.
“הלכה?” שאלה מבלי להרים ראש.
“כן.”
“אתה מצטער?”
התיישבתי לידה.
“מוזר, אבל לא. אילו לא ג’ינג’ית, הייתי ממשיך באותו מסלול עבודה, דייטים, סוף שבוע מתוכנן. לא הייתי רואה את הריקנות.”
ג’ינג’ית הרימה ראש בתודה, הגור התכרבל, ואני הבנתי בבית, דווקא כאן, מצאתי את החשוב באמת.
תמר נגעה ביד שלי. וחייכנו.
בחוץ חורף ותל אביב אדישה, אבל בדירה קטנה הזאת, בה כלבה כמעט מתה מצאה בית וחיים, ושני זרים הפכו לאנשים משמעותיים אחד לשני פרחה האביב. ולמדתי: לפעמים, לעצור ולהיות שם באמת, זה כל ההבדל.
