אני הלכתי לרופא רק כשכבר לא הצלחתי לסבול את הכאב. שלושה ימים ברצף הגזמתי. כאב ראש נורא, ששום כדור לא העז להרגיע. אפילו בלילה לא הצלחתי להירדם. והרגע הכי מבריק שלי היה לפתוח את האינטרנט ולבדוק, מה בעצם אומר כאב ראש כזה.
הדפדפן ישר שלף לי אפשרויות מרגיעות: איך להבדיל בין מיגרנה לסרטן מוח וכל מיני כאלה שממש עוזרים לישון בשקט. אחרי שקראתי והצלבתי סימפטומים, הייתי יכולה באותה מידה כבר לצלצל לחברת קדישה ולוותר על הטרחה של קופת חולים.
נזכרתי איך הדמות ההיא של גרום ק. גרום פתחה את האנציקלופדיה הרפואית וגילתה שהיא חייבת לסבול כל מחלה אפשרית כולל הכולרה, אנמיה, ריקוד סנט ויטוס, ופה בארץ אפילו קיבלה את השפעת הספרדית באקסטרא. והוא ממש נעלב שלא הייתה לו רק מחלת הריונית.
גם אני ככה. אחרי ששאבתי את כל המדע מהאינטרנט על הסימפטומים שלי, שכנעתי את עצמי לסבול הכול בבת אחת. החלטתי: זהו, מספיק! מחר אני זוחלת לרופא!
בתור לרופא התפתחה שיחה מרתקת עם מישהי:
שתית?
מה שתיתי?
אתמול שתית?
לא שתיתי… נעלבתי.
יש לך עיניים אדומות, כמו מאתמול בבוקר אחרי מסיבת טבע.
נו באמת. לפעמים אני תוהה למה אני הולכת לפסיכולוגית, כדי ללמוד להתמודד עם אנשים שדווקא הם צריכים לקבוע אליה דחוף.
תודה, תודה… עניתי בכנות הישראלית.
נכנסתי לרופא ועשיתי הצגה של כל התסמינים, ככה עם גינונים. ולסיום עיניי, שהיו אדומות כמו עגבניות בגב הספרדים.
כאילו שתיתי, אבל לא שתיתי רטנתי כמו ילדה בגן.
הרופא הביט עליי, משך בכתפיים:
עיניים כמו של כל אדם שהוא ער שלושה לילות. לא להתרגש…
אוקיי… טוב, אולי באמת אין מה להתרגש.
הרופא מדד לחץ, דופק, חמצן. קיבל תשובות לא נשמע הכי מיגרנה, האמת, קיבלתי סקיצה קצת פחות שמחה.
אולי נלך על MRI? אני מוכנה לשלם! ניסיתי לקנות MRI כמו קוטג בסופר, רק כדי שאדע מה קורה אצלי במוח.
קודם כל תנשמי, נתעסק בכלי דם, בדיקות דם, נסיק מסקנות ואם יהיה צורך, נתקדם…
בלילה כבר השתכנעתי שהולך להיות קשה. בכיתי, חשבתי על זה שבארבעים שנה יצרתי רק שני ילדים ועשרה ספרים. ולא ידעתי זה הרבה או מעט? הילדים עוד לא גמורים, הספרים לא מוגהים, בעמוד 16 יש שגיאת דפוס. עוד צריך לערוך כאן, לגדל שם…
חזרתי הביתה, אספתי את הילדים מהגן, קניתי תרופות באוטובוס, דילגתי למיטה.
הילדים לא מבזבזים זמן:
יש מה לאכול?
יש, רק צריך לבשל… עוד רגע…
הראש כבר כאב פחות, אבל אני כבר שלושה ימים במצב צמח.
יונתן, הבכור, ניגש ביעילות מוצל.
הכין חביתה, חימם פסטה. הבאתי לקשת, רוצה גם לך למיטה להביא?
והלב שלי הפך חלבה. מה, יש לי בן עצמאי! יצא תותח! ישרוד גם בלי אימא.
אל תטרח, אני לא רעבה. אתה ילד זהב.
סבבה חייך, וחזר עם צלחת פירות: יש קיווי, בו יש יותר ויטמין C מתפוז. גם תפוח בריא, עם ברזל. קלמנטינה סתם ליופי, שלא ירקיב…”
נמסתי מהאושר. שלי! דאגן קטן!
אחר כך יונתן הודיע שהוא הולך למכולת.
לאן?
נגמר לאיילה (החתולה) אוכל.
ותקנה גם גלידת מגנום! קראה קשת גם לי נגמר אוכל…
קשת נכנסה אליי לחדר בטקסיות, עם משקפיים של סבתא וחלוק, ומזוודת רופא צעצוע. ד”ר קשת, רופאה צעצועית.
טוב, חולה יקרה, זמן לטיפול! רוצה חיסון?
תקראי לי “אימא”, לא “חולה”…
כשתבריאי, אהיה מוכנה. עכשיו פתחי פה!
פתחתי. רגע, אכלתן קיווי? לא קראתן לי?”
תאכלי, מה את עושה עיניים, מגישה צלחת פירות.
עכשיו דווקא לא בא לי, אכלתי חביתה. מחכה לגלידה. אפשר לשמוע לך את הגרון… (נעלה את הסטטוסקופ הורוד עם תמונות חד קרן).
כל ערב אני רודפת אחרייך עם ספר, שתשמעי גם אותי.
או, וואי, פה המצב חמור! שומעת לי את הגרון. את מדברת יותר מדי. קופצת אחרי הילדים. נותנת לך זריקת פלא וגלידה, במקרה שיונתן קנה לכולנו. ואם רק למי שביקש אז… היית צריכה לבקש.
הלכת לכניס מהאימא החולה שלה את הפלומביר הטיפולי? שיתוף פעולה בסיס בריאות!
במקום לענות, קיבלה לי זריקה מזרק הפלסטיק לרגל.
איי! צחקתי.
זה מה שצריך, בשביל להבריא!
למען האמת, כבר היה לי מעולה. ואחרי גלידה פשוט בריאות ניסית, יונתן חזר עם מגנום לכולם. ראש לא כאב, כוח חזר, עיניים הפכו תכולות בקיצור, מפח הנפש הלך לישון.
עוד ניסיתי לשחק את האימא החולה, ודניאל הקריא לקשת סיפור בלילה. קשת בחרה “ציקלופדיה”.
זו אנציקלופדיה על ציקלופים… השחיל דניאל בדיחה.
קראו על שבתאי, אחר כך על דינוזאורים, ומשם התגלגלו למלחמות שיניים. בסוף כמעט ריב קטן האם לדינוזאורונים היו שיני חלב?
שמעתי אותם מפטפטים, והלב שלי פשוט הפך לריבת תאנים אושר מכל הלב, משמעות אמיתית לחיי.
אחר כך החלפתי מצעים, כי במקביל הפכו לי צלחת והקיווי התפזר על הסדין ככה בטבעיות.
בסוף, כמו בכל בית ישראלי טיפוסי, ישנו שלושתנו יחד, דבוקים אחד לשני כמו חמגשית.
נו, עזרו הכדורים? שאלה הרופאה למחרת.
הנהנתי.
אבל האמת? עזר משהו אחר הילדים-סוכריות שלי. אלה שממלאים אותי בכוח במקום כאב, בשמחה במקום בעצב, באושר במקום בתסכול.
תחבקו את הילדים שלכם, גם אם גבהו מכם. אין שום תרופה בעולם שמרפאה כמו חיבוק של הילד שלך. טוב, אולי קיווי טרי, אבל הוא נגמר מהר.
