בגידה מאחורי מסיכת חברות
החורף בתל אביב השנה החליט כנראה להראות לכל הארץ מה זה באמת חורף ישראלי: היו כמה ימים גשומים, התורים בסופר חזרו, סערה ברדיו על שלוליות ענק, ובחוץ המון שלוליות, אנשים במעילים, ומטריה שנהרסת תוך שתי דקות מגשם ראשון.
אבל בדירה של עינת ויותם מילא החמימות את האוויר בדיוק ההפך מהאווירה שבחוץ. מחוץ לחלון הגדול, ברקע תל-אביבי גשום במיוחד, נצפה מופע מרטיב; בפנים, מאחורי תריסים מוגפים, היה רוגע של שבת, שעטנז של קפה שחור עם עוגיות טחינה ועונג של ספה פינתית עם שמיכה רכה.
הם התכרבלו על הספה עם הפוך (האמיתי לא החיקוי!), והטלוויזיה פיזרה אור צהבהב ונעים של ערוץ 12. ברקע רצה קומדיה ישראלית משהו קל, בעיקר כדי לשכוח שנשמטה להם שוב הניידות ביס. עינת צחקה לעצמה, יותם הסתכל מדי פעם על השעון וכשהגשם התגבר הביט מהופנט בטיפות שנשפכו לאורך החלון, כאילו תל אביב היא פריז הקטנה.
ואז נשמע הצלצול ההוא שמצליח להרוס כל שלווה הטלפון של יותם קפץ מהשולחן, כאילו באמת יש לו חיים משלו. הוא התעלם, כמו שמקווים שאם אתה מתעלם מהבעיה היא תיעלם. זה לא עבד. הצלצול חזר, נחוש כמו רוח ים בסביבות אלנבי.
הוא נאנח, הציץ במסך והעווה פנים:
שוב עמרי חופר, הוא נאנח אל עינת שלוש פעמים כבר הערב!
עינת אפילו לא הסיטה עין, קפואה לקומדיה.
בטח שוב רוצה שנבוא אליו לראשון, אמרה בנימה של אני יותר מדי מכירה את הטיפוס. קנה דירה חדשה, וזה עכשיו התירוץ החדש. בחיים לא שמעתי מלא אצלו.
יותם נכנע, מחליק על המסך:
הלו עמרי, מה נשמע, הוא מתאמץ להשמע קצת יותר מרוצה ממה שהוא באמת.
יותם, מתי כבר תבואו? אמרתי לך! חוגגים היום! הכול מוכן ג’קוזי פועל, מוזיקה, כל החברה מגיעים. צא כבר מהבית, תבואו אתה ועינת מגיע לכם להשתחרר קצת!
יותם הסתכל לעינת. היא שלחה מבט קצר עם הראש: אל תעז, אני נשארת פה. הסימנים היו ברורים, כמו צק של ביט: להיפרד מהשקט לא הערב. שניהם רצו ערב שקט, עם הרבה שום כלום; בדיוק מה שהכי לא תואם את שגעון מסיבות-חברים של עמרי.
תראה, עמרי, יותם התחיל בקול נמוך עינת אצל ההורים ברמת גן ליומיים. לא בא לי לבוא לבד, אתה יודע איך זה, סיבוכים וזה ניפגש פעם אחרת.
מה? אצל ההורים? מתי חוזרת?
מחר בערב, אמר בפס הדרמטי היה לנו ים תכנונים קולנוע, פארק הירקון, אולי הקרח במתחם התחנה. אבל לא התאים, נו. ניפגש בפעם הבאה.
עמרי שותק רגע, ואז עונה בחיוך בלתי מוסווה:
סבבה, עדכן כשתחזור אתם חסרים בכלל!
יותם נאנח ברווחה, וזרק את הטלפון לשולחן.
פשש, בקושי התחמקתי, אמר לעינת, אין לי כוח לסבול שיכורים. עמרי לא יודע לבלות אחרת. נשארנו בשקט שלנו זה הערב המועדף עליי.
הוא חיבק אותה, וחזרו לשגרה הנעימה, למוזיקה של הגשם, לסרט האיטי ולתחושת הביתיות של השבת.
אבל מכה שנייה של צלצול, שוב עמרי. יותם כבר גלגל עיניים, אבל ענה.
עמרי, אמרתי גיחך במאמץ להישמע רגוע.
יותם, הפעם עמרי נשמע לחוץ אני כרגע במועדון שפיץ עם החברה, ותנחש מי פה? עינת. עם גבר. יושבים על משקה, היא מתחבקת איתו, צוחקת בקול. והיא אמרה לך שהיא אצל אמא שלה! די ברור שהיא שיקרה!
יותם קפא. הביט בעינת המופתעת לידו, ואז על הטלוויזיה. כבר דמיין קטע מפרומו של סדרה בנטפליקסטיל על בגידות תל אביביות.
סליחה? קולו התערבל אתה בטוח? אולי זו סתם מישהי דומה.
בטוח ענה העמרי בהחלטיות של קצין בצבא. רוצה אעביר אותה לטלפון?
יותם נשם עמוק, לחץ על דיבורית.
ברקע המועדון רעש באסים, צחוק, מוזיקה מזרחית. ואז נשמע קול נשי, וזהה לשל עינת, כמעט מושלמת:
הלו, מי זה?
יותם:
עינת? זו את? כאן יותם. מה קורה?
הקול מעבר לקו התפזר מצחוק, ואז אגר את עצמו:
יותם, באמא שלך, שב בשקט! נמאס לי מהחיים שלך. אני רוצה לחיות, לצחוק, להתפרע. תבין את זה, סוף סוף!
עינת נעמדה בבהלה, לבן בפנים.
זה איזו בדיחה גרועה, לחשה מישהו פה עושה עלינו תרגיל, הקול ממש דומה, אבל אין מצב!
יותם ניסה להחזיר סדר למציאות:
איפה את בכלל?
למה אתה חוקר, ענתה בקול מתריס אני בארץ חופשייה!
וכשהתחיל רעש וצחוק שוב, עמרי קטע:
יותם, שמעת? אמרתי לך!
יותם ניתק, הדף את הטלפון, הרים מבט המום לתקרה. טוב שישבנו יחד עכשיו, אחרת הוא היה מאמין.
עינת צנחה בחזרה לספה מתוסכלת.
מישהו עשה תיאום מושלם, מלמלה אפילו קווים דומים בקול. אחרת היית בטוח שאני בוגדת.
יותם הושיט יד, חיבק אותה חזק, מבטיח בשקט:
אני יודע מי את, עינת, באמת. נברר מה קרה, אם צריך אלך למועדון לראות במצלמות. אני סומך רק עלייך.
עינת נשענה עליו, הלב סוף סוף חזר לקצב רגיל.
זה כמובן לא אני, אמרה אז מי עשה את זה ולמה?
נגלה, ענה, והביע נחישות אמיצה של חוקר משטרתי בתל אביב של שנות ה-20.
*******************
למחרת, לקראת צהריים, עינת ישבה במטבח עם ספל תה גינגר, עוברת על מיילים. צלצול עמרי. היססה רגע, אבל ענתה. תהיה מה תהיה, עכשיו היא שומעת אותו עד הסוף.
בוקר טוב, התחיל בעדינות של קופאית בסופר בשישי דיברת עם יותם אחרי אתמול?
עינת לחצה חזק את המכשיר: שקללה עפה לה בראש, אבל היא החזיקה עצבים, שיחקה כאילו היא לא יודעת כלום.
דיברנו, כן ענתה היה ריב של חוסר אמון הוא חושב ששיקרתי לו.
עמרי שתק שנייה, ואז נשאר לו רק טון מיוחד:
ראית, תמיד אמרתי שיותם לא מעריך אותך. מגיע לך יותר.
סליחה? עינת שמרה על איפוק.
עמרי חצי לוחש, חצי לוחם:
את ראויה ליותר, עינת. ואני אני אוהב אותך. תעזבי אותו אני אדאג לך, מבטיח. הייתי מחכה לזה שנים.
עינת שתקה, מתבשלת בכעס. כל התמימות במסיבת מסכות. אולי הוא זה שתפר הכל הגיע הזמן לברר.
עמרי, סליחה, זה לא מתאים. אני עם יותם, ואנחנו מסודרים בינינו. אל תתערב.
מצטער אם הגזמתי, קולו מתרכך מיד פשוט מגיע לך יותר טוב. שמעתי שיותם אמר, טוב, שטויות נראה לי שבסוף הוא יוותר עלייך, אז אני כאן רק שתדעי.
עינת לוחצת את הנייד, רוצה לצרוח עליו רק כדי שיסתום, אבל היא נשארת בשליטה:
תקשיב עמרי, היא קרה וחדה הייתי בבית אתמול; לא רבתי עם יותם, ואתה זה שסידרת את ההצגה. ברור לי עכשיו הכל.
השתררה דממה. עמרי שותק, ואז מנסה תירוץ חצי-אומלל:
מה, על מה את מדברת?
על זה ששכרת מישהי, שדיברה עם קול שלי, עשתה הצגה, ניסית לחרב לנו את הזוגיות זה זה, נכון?! תגיד כבר!
עמרי גונח יודע שנתפס, ואז נשבר:
כן, סידרתי. כי אני באמת אוהב אותך, עינת! אני רואה כמה את מדוכאת איתו. אני אתן לך את כל מה שחסר לך!
עינת עוצמת עיניים, עצב עם חיוך עצוב:
מצחיק אותך? מי אתה בכלל? עמרי, מר חבילה רומנטית, שכל שבועיים יוצא עם אחרת? אתה האחרון שהייתי בוחרת, אפילו אם לא הייתה שום נשמה נשארת בעולם!
עמרי קולט שהוא הפסיד.
חשבתי שאולי אם תריבו, את תראי שהוא לא בשבילך. רציתי שתסתכלי אליי אני באמת אוהב אותך כל מה שעשיתי בגללך!
עינת מקוררת, כמעט בלתי נראית נפשית:
אתה? לעולם לא. פגעת בחברות, פגעת בנו אל תחזור להתקשר, לא לי, לא ליותם. ויש לך מזל שאני לא מפרסמת את השיחה הזאת כמחזה בכאן 11.
היא ניתקת בקור רוח, מניחה את הנייד. נשימה עמוקה. עיניים החוצה תל אביב הרטובה לא יודעת כלום ממה שקרה.
יותם נכנס, שם לב לפנים שלה, חושש מכל.
אז?
התברר הכל, סיכמה בפשטות. הוא ניסה להפיל בינינו ולהרוויח אותי זה אפילו לא מצחיק.
יותם התיישב לידה ולחץ לה את היד באמפתיה.
אף פעם לא היה חבר אמיתי, לחש. אפשר לסגור את הדלת הסופית. תמיד היו נורות אזהרה, אבל עכשיו הכל ברור. הוא זה שנפגע מזה.
לפחות אנחנו יודעים שאפשר לסמוך רק על עצמנו, חייכה עינת, מתרפקת, ויש לנו, מה שניקרא, ערבי ספה פרטיים בלי הסברים לחברים.
לגמרי, יותם חייך, סרט טוב, תה, ולא יוצאים מהבית.
זה הפיתרון האידיאלי ענתה, מתכסה בפוך.
כך, בין טיפות גשם שנוזלות על חלון, עם אור צבעוני מהטלוויזיה, השאירו את כל הטרדות בחוץ.
*******************************************
עמרי ישב במטבח שלו, שוקע בכוס תה שכבר התקררה מזמן. המילים אל תתקשר יותר, לעולם צצות שוב ושוב במחשבה, כמו התראה בווטסאפ שלא נסגרת.
לא היה בו חרטה רק זעם שקט, כובד בבטן שהתפשט ללסתות.
למה הכול יצא ככה?! צרח בקול, מעיף קופסת ביסקוויטים לקצה השולחן.
הוא נזכר שוב בערב של אתמול. במועדון שפיץ סידר שמרב ההיא מהבר של אז תעשה חיקוי מדויק של עינת בטלפון. זה עבד כמעט מושלם, והרגיש כמעט כמו ניצחון עד שזה התרסק על הראש שלו ושרף לו כל גשר שפוי.
הוא משוכנע:
האמת, יותם לא יודע להעריך אותה! מתישהו היא תבין
הוא התקרב לחלון. בחוץ טיפות חרציות; בפנים, רק הוא, לבד, עם קנאה וחלום שהתפוצץ.
הטלפון שתק, נידון לבלאי. הוא לא יחזור נגמר הסרט הזה.
הוא לקח את הדף שהכין עם טקסט ועצות למרב, קרע אותו לרסיסים זעירים, ושפך לפח.
הגשם נמשך. ובניגוד לעינת ויותם, שעוד רגע יירדמו בספה הזוגית עם חיוך, עמרי ידע: העולם הזוגי שלהם זה לא עולמו.
הוא אפילו לא שומע את הגשמים רק את הכעס, שהכול היה אמור להיות שלו.
