בחופשה במושב הבאנו איתנו מהעיר את החתול שלנו, נעם. במושב גר אחיו התאום של נעם, שילה. לשילה עיניים גדולות ומבועתות, ולפיכך כולם קוראים לו כינוי שמתאים לעיניים שלו כאן במושב לא מתעסקים בעדינות מיותרת.
בתחילה היה לנעם קשה במיוחד. למרות שהתגאה במידותיו הצנועות, שילה מיד עשה לו טירונות. הוא הרחיק אותו מהמזווה בליווי נשיפות ונהמות, ממש כמו שהייתי שומע לפעמים את המוזמנים הצעקניים בתכנית של לוסי אהריש.
ואז, כנראה בהשראת גיבורי שכונה מהשוק של תל אביב, שילה עשה את הטעות הנפוצה הוא האמין שהוא אלמותי ותקף את נעם בלי פחד. נעם, כאילו נופף בפניו במניפה של איזו גברת מהסדרה הישנה “רחוב סומסום”, השיב באגביות, אך בטעות נתן חבטה בדיוק מהצד. שילה, רגע אחרי, מצא את עצמו מתגלגל החוצה יחד עם קליפות התפוזים בתוך פח האשפה.
ככה, במקריות גושפנקה לחלוטין, כמו כל עניין בחייו, נעם מצא את עצמו בראש בשרשרת המזון של החתולים במושב.
במושב מתייחסים לחתולים כמו לכל כלי עבודה רק מזג האוויר הקר של החורף חסך מנעם עבודות בשדה. ההאכלה במושב היא עניין של השראה ושיגיון לא לפי זמנים או ארוחות מסודרות, כמו ששימשו אותו בעיר שם היה אוכל כלי כסף, והמלצר היה מזמין אותו לשולחן. פה, במושב, יש רק הבלחות של שאריות גפילטע פיש.
ההסתגלות של נעם לא הייתה קלה, ומסיבות של לחץ, האינסטינקטים שלו התעוררו מחדש, במהרה. לא אחת קמתי באמצע הלילה ומצאתי את נעם עומד על הכיריים, ראשו נעוץ בסיר. שילה, שתמיד נשאר על המשמר ליד השרפרף, היה מנפנף בזנב ונושף באזהרה, מסמן לאחיו שמישהו מתקרב.
נעם מתקיף מבט לעברי ומרגיע את שילה בעברית שבורה: “תנוח, זה הבעלים הלוואי והיית רואה אותו מחטט בלילה במקרר כמו עכבר”.
יום אחד חשבנו שנעם בשל הוצאנו אותו לחצר, בנינו שלג מסביב ושתלנו אותו בו. נעם הביט בנו, פרצופו כולו מלא לבן, בעיניו מבט של החמצת חיים ממש כמו גילוי תכליתו של אלון אבוטבול בסצנה מפורסמת. מאז לא הרגשנו צורך להוציא אותו שוב החוצה.
בערב אחד הגיעו כל החברים של יונתן, הבן שלי, מהשכונה. ישבנו יחד בסלון, ואני הקריאתי לילדים את “הלילה החמישי” של לאה גולדברג. בדיוק כשקראתי את הפסקה על אם החורגת שהופכת לחתולה שחורה שמלקקת בציפורניה על הפרקט, הדלת לסלון חרקה בצליל מצמרר פנימה, ולחדר נכנס בזינוק החתול שילה.
חבל שנעם לימד אותו את הטריק הידוע שלו איך לפתוח כל דלת עם כף הרגל. הסלון היה צר אך הצלחנו להתפזר אחד הילדים טיפס כמעט החוצה מהחלון, ורק סבתא מנעה ממנו למעוד ישר אל הברכיים של נהג האוטובוס במעבר הראשי.
אני חייב להוסיף כאן, ששילה כולו פרווה שחורה, מרגל ועד זנב עב. לא כל יום ספרות יפה מצליחה להפחיד כל כך את הדור הצעיר.
אולי רק אצלנו, בחלום הזה, זה אפשרי.
