אומרים שלפעמים הציפייה לאירוע מתבררת כמרגשת יותר מהאירוע עצמו. במקרה של אילנית, הציפייה נמשכה כמעט ארבעה חודשים והפכה מעין סדרת רשת יומית של שיחות וחילופי הודעות.
במהלך הזמן הזה היא למדה בדיוק מה אוהב גדי, הכירה את שמות החברים מבית הספר, ואפילו הפסיקה להרים גבה על ההרגל שלו לסיים כל “בוקר טוב” בשלוש נקודות.
אילנית הייתה בת ארבעים וחמש בדיוק הגיל שבו יוצאים לדייט כבר בלי פרפרים מוזרים בבטן, אלא עם סקרנות והומור עצמי של מי שכבר ראה דבר או שניים. “נראה מה הפעם ייצא מהפגישה”, חשבה לעצמה כשסידרה את שיערה מול המראה.
הייתה לה את היכולת ללבוש סוודר פשוט ולהיראות כאילו זה פריט יוקרתי מקולקציה של מעצבת. לכל מבוכה תמיד הגיבה בציניות עדינה וחיוך.
גדי, שמלאו לו לא מזמן חמישים ושתיים, התגלה בהתכתבות כאיש יציב, שנון, עם שמץ של ציניות, ובעיקר אמין.
“בגיל שלנו, אילנית,” היה כותב לה לא פעם בשעות הלילה, “כבר מחפשים חום אמיתי, לא זיקוקים. חשוב לי להרגיש שמבינים אותי גם בלי מילים.”
“בלי מילים? שיהיה,” חייכה לעצמה אילנית, מגהצת ריסים. מה שחשוב זה שהמילים שכן ייאמרו, לא יגרמו לה לרצות לברוח.
הם קבעו להיפגש בבית קפה קטן ברחוב דיזנגוף בתל אביב, עם תאורה רכה וריח קינמון. אילנית הגיעה בדיוק בזמן מסודרת, בטוחה, ומוכנה לערב נעים. היא נראתה מצוין.
גדי הגיע כעבור חמש דקות. במציאות, הסתבר שהיה קצת יותר נמוך מהרושם בתמונות, והמבט שלו הזכיר חשב שגילה טעות קריטית בדוח רווח והפסד.
התיישב מולה, חייך קלות ואמר שלום.
לא מחמאה, לא “כיף לראות אותך”.
גדי בחן את אילנית בקפדנות, כאילו היא בפגישה אצל רופא מקצועי. אחר כך הציע שנזמין קפה וקינוח והיא הסכימה.
“אילנית,” פתח בקול סמכותי כמעט, “חקרתי את ההתכתבות שלנו ארבעה חודשים. עכשיו כשאני רואה אותך אני רוצה להעלות חמישה דברים שמפריעים לי.”
בתוך אילנית התנפץ שקט כלשהו תחושת הציפייה לעבר ערב מוצלח. היא נשענה עם הסנטר על כף היד והנהנה.
“חמש טענות? נשמע מעניין, ספר לי,” אמרה בציניות קלה.
גדי לא הבחין בכלום, והריץ את האצבע.
הערה ראשונה: התמונות
“התמונה שאת בשמלה הכחולה שונה, במציאות את… יותר מובלטת. זה מטעה. בגילנו, אישה צריכה להיות ישרה יותר.”
אילנית חייכה במחשבותיה. “מובלטת זה כבר משהו, תודה שלא אמרת ‘מרשימה במיוחד'”.
הערה שנייה: קצב התשובות
“את עונה לאט. שלושה שבועות לפני, שלחתי ב-14:15, חזרת רק ב-16:40. גברים אוהבים מיידיות. זה חוסר כבוד.”
“ייתכן שהייתי בישיבה בעבודה…” התחילה להגיד, אבל גדי כבר המשיך.
הערה שלישית: בחירת המקום
“למה בחרת מקום כזה יוקרתי? הצעתי מקום פשוט. זה מצביע על נטייה להחצין.”
אילנית הביטה בקפוצ’ינו וחשבה לשפוך לו אותו על החולצה, אבל יצר הסקרנות ניצח.
הערה רביעית: ההופעה
“למה שמלה? רק קפה בינינו. את מתקשטת מדי. אישה צריכה למשוך בעומק, לא בנצנוץ. מחפש מהות, לא מראה.”
הערה חמישית: עצמאות
“את בוחרת מסעדות לבד, אומרת ‘אני מחליטה’. את לא נותנת לגבר להרגיש גבר. צריך מישהי שמתייעצת, לא הפגנת עצמאות. אם נמשיך, את תצטרכי להשתנות.”
סיים, נשען אחורה, ממתין לוידוי ואולי תודה על הכנות.
אילנית הסתכלה עליו וידעה: ארבעה חודשים של שיח היו רק מסכה של איש פדנטי שמחפש כלי להזין את האגו. לא חום שליטה.
“שמע, גדי,” אמרה ברכות, כמעט בנועם, “גם אני ניתחתי. הספיקו לי חמש דקות להסיק מסקנה.”
“ומה היא?” הביט בה במבט ספקני.
“אתה תופעה מיוחדת. הגעת מכל תל אביב רק כדי לשלוח לי חשבון על טעם, מראה והנוכחות שלי. תעוזה כזו לא רואים כל יום.”
גדי התקדר:
“אני מדבר ברור.”
“לא,” נענעה ראשה אילנית. “אתה לא כן אתה אומלל, ומודד את הסביבה עם סרגל עקום. לא אוהב את התמונות שלי? לך למוזיאון שם הכל קבוע. עונה לאט? תקנה לך טאמאגו’צ’י. לא אוהב את השמלה? שמתי בשבילי, לא בשבילך.”
היא קמה, יישרה את התיק, הביטה בו בעיניים:
“ועוד משהו. אם המילה ‘עצמאות’ מערערת אותך, אתה לא צריך רומן אלא שיקום. בגיל ארבעים וחמש הזמן שלי יקר מדי כדי לבזבז אותו על גבר שפותח פגישה עם דוח על החסרונות שלי.”
“לאן את הולכת? ומה עם הקפה?” גמגם גדי.
“תסיים לבד. יחסוך לך זמן וכסף. והמלצה אחרונה: אם אתה רוצה שמישהו יקשיב לכל מילה שלך לך לרופא שיניים.”
בדרכה הביתה אילנית חסמה את גדי בכל הווטסאפים. בגילה, נחת זה לא רק שמיכה חמה ודממה זה גם פלאפון בלי מי שמנסה להכניס אותה לתוך התבנית שלו.
מה דעתכם ניסיון פלירט כושל או הצגה מבוימת היטב? והאם צריך להישאר, אם מהדקה הראשונה עושים לך רשימת מכולת על עצמך?
