בחופשתנו במושב הבאנו איתנו מהעיר את החתול שלנו, עומרי. במושב חי אחיו התאום של עומרי, שמו דנור. לדנור עיניים גדולות ופעורות, מה שזיכה אותו בכינוי. כאן, בין הפרדסים והשדות, לא נוהגים בעידון מיוחד כלפי חתולים.
בתחילה היה לעומרי לא קל. על אף גודלו הצנוע, דנור ביצע עליו מעין “טירונות חתולים” והרחיק אותו מהמחבוא של גרגרי החיטה, תוך שהוא משמיע קולות נחש חורקניים כמו אורחים עצבניים בתוכנית בוקר מוכרת ברשת ב’.
באיזו שעת בין ערביים, דנור עשה את טעותו של כל בליין, האמין בכוחו ותקף את עומרי בגלוי. עומרי נד לו מולו בעצלות כמו גביר מנפנף במניפה, ואז במקריות מוחלטת הנחית בעיטה קטנה שתעיף את דנור הישר לפח הירוק שבחצר.
כך, במין מקריות מוזרה ומעורפלתכדרכם של חלומותמצא עומרי את עצמו לפתע בראש שרשרת המזון במושב.
כאן, היחס לחתולים פועל לשם תועלת: עומרי ניצל מעבודה בשטח רק בזכות העובדה שזו היתה חורף.
האכלה כאן היא מלאכה פואטית בלתי מדודה. עומרי התקשה להסתגל, שכן בעיר היה רגיל לאכול מצלחת חרסינה לפי השעון, כשמשרת אישי מזמין אותו אל השולחן.
מהמתח, שבו אליו מהר מאוד יצרי הציד העתיקים. לא פעם תפסתי אותו באמצע הלילה יושב על הגז, ראשו בתוך סיר חמין.
דנור, שהתמקם על כיסא קטן ליד, השמיע לחישות חדות ובפיו סימנים לאחיו על התקרבותי. עומרי היה מביט לעברי בעייפות ומילל לדנור, “חבל להיבהל הוא משלנו, היית רואה אותו מחפש בזריזות שוקולד במקרר בחשכה.”
פעם, החלטנו שעומרי מוכן ולקחנו אותו לחצר המושב, אל השלג שכיסה את האדמה. עומרי פנה אלינו, פרצופו כולו לבן, ובעיניו עצב עמוק של חיים ששובשו, כמו באותה סצנה מפורסמת עם אל פאצ’ינו בסרט זר, רק כאן בחצר עם שלג ממודיעין. לא הוצאנו אותו יותר החוצה.
יום אחד, כשנשארנו בפנים, באו לבן שלנואוריהחברים מהמושב. כולנו ישבנו בסלון החמים, ואני קראתי להם בקול את סיפורו של יונתן רטוש. כשהגעתי לקטע שבו אשתו של גיבור הופכת לחתולה שחורה שמקישה בציפורנים, לפתע חרקה הדלת והחתול דנור נכנס בצעדים חגיגיים.
לרוע מזלנו, עומרי לימד אותו את הטריק הסודיפתיחת דלתות ברגל אחת, בלי קשר לסיבוך.
הסלון היה קטנטן, וכולנו מבוגרים וילדים ברחנו לכל כיוון כאילו אנחנו במופע פורים של בית הכנסת. ילד אחד מצא את עצמו משתלשל מהחלון; את רגליו הצילה סבתא רחל, כי היא לא הפסיקה להאכיל אותו עוגות גבינה.
אגב, אולי הגיע הזמן לציין: דנור הוא ממש, ממש חתול שחור, ללא טיפת אור או תקווה בפרוותו.
תודו, לא כל יום סיפור עברי מצליח להטיל צל כה עמוק ולחלחל לחלומם של ילדים ישראלים של היום.
