הלכתי לרופא רק כשכבר לא הצלחתי לסבול את הכאב – שלושה ימים ברצף, זה כבר מוגזם. כאב ראש נורא שלא עובר עם שום כדור.

Я пошла к רופא, когда כבר לא могла больше терпеть את הכאב. שלושה ימים רצופים זה כבר יותר מדי. כאב ראש מזעזע שלא עובר מכלום לא מדקסמול, לא מכוס תה עם נענע, לא כלום. בלילה בכלל לא הצלחתי להירדם. אולי הטעות הכי גדולה שלי הייתה להכנס לאינטרנט ולחפש: “כאבי ראש מתי צריך לדאוג”.
הדפדפן מיד זרק לי: “הבדלים בין מיגרנה לבין גידול מוח”, ומבחר דומים מפחידים כאלה. וסיימתי לקרוא את כל אתרי הפחדות, הבנתי שבעצם אפשר לדלג ישר לבית הלוויות, ולדלג על קופת חולים.
נזכרתי איך דמות של ג’רום ק. ג’רום פתחה בטעות אנציקלופדיה רפואית וגילתה שיש לה את כל המחלות בעולם, חוץ מקדחת לידות. אפילו התקנאה שלא קיבלה את זו, רק טיפוס.
גם אני כך, ניסיתי לאבחן את עצמי כל הלילה וגיליתי שיש לי הכל, מלבד קדחת אפרסקים. ככל שקראתי, חשבתי לעצמי: “אדיוס, מחר גוררת את עצמי לרופא!”
בתור, לפני החדר, נכנסתי לדבר עם אישה מתוקה.
היא שאלה:
שתית?
לא הבנתי:
מה שתיתי?
אתמול, אלכוהול?
לא, נעלבתי.
יש לך עיניים אדומות, כאילו אחרי חמרמורת…
יא אללה. לפעמים נדמה שבאתי לפסיכולוג להתאמן בלדבר עם כאלה שצריכים פסיכולוג יותר ממני.
תודה, מלמלתי. על הדאגה.
נכנסתי לרופא כמו מגיש קונצרט, וסיפרתי את כל הסימפטומים. הדובדבן הסופי היה זוג עיניים דמויי דובדבן אדומות שלי.
כאילו שתיתי, אבל לא שתיתי, התמרמרתי תוך כדי.
הרופא הסתכלה לי לתוך הלב והעיניים, משכה בכתפיים:
אין לך כלום בעיניים. הכל תקין, אל תדאגי
הנה שוב: אלה שבאים לא תמיד אלה שצריכים.
הרופא מדדה לי לחץ דם, דופק, רווי חמצן. שאלה שאלות. התשובות שלי נשמעו לי די מדאיגות, לא אגיד שלא. ישר, פחד מוות.
אולי נעשה בדיקת MRI לראש? אני מוכנה לשלם, הצעתי.
אחרי אותו לילה עם גוגל הרי הפכתי להיות רפאית, נוירולוגית, רופאת כלי דם, הכל מהכל.
קודם נירגע, נטפל בכלי דם ונעשה בדיקות דם, נמשיך משם
בלילה עוד חשבתי שזהו נגמר העולם. בכיתי, עבר לי בראש שלארבעים שנה יצרתי רק שני ילדים ועשרה ספרים. האם זה הרבה או מעט?
הילדים עוד לא גדולים, חצי גמורים. הספרים גם לא שלמים. בספר החדש בעמוד 16 יש טעות! צריך עוד לגדל גם ילדים וגם עורכות ספרותיות.
חזרתי הביתה מהרופא. בדרך אספתי את הילדים, קניתי תרופות כמו שקיבלה. בבית פשוט קרסתי למיטה.
ניגשו אליי הילדים:
אמא, יש מה לאכול?
יש, אבל צריך להכין… עכשיו.
הראש כבר התמתן, פשוט לא היו כוחות שלושה ימים נמרחתי.
רועי הלך והכין לבד ארוחת ערב. טיפס על כיסא, הכין חביתה וחימם פסטה. אמר: “האכלתי את יהל, להביא לך ארוחת ערב למיטה?”
פתאום הרגשתי כל כך מאושרת. יש לי בן בוגר! גמור! יסתדר!
לא, תודה, אני לא רעבה, אקום ואוכל בעצמי. אתה נסיך.
הוא חייך והביא צלחת עם פירות חתוכים.
אמא, יש פה קיווי, בקיווי הרבה יותר ויטמין C מתפוז. יש גם תפוח יש בו ברזל. קלמנטינה היא רק בשביל היופי, שלא ירקיב
נמסתי מגאווה.
אחר כך רועי הלך למכולת.
לאן אתה?
נגמר אוכל לחתולה.
תקנה גם גלידה, צעקה יהל, גם לי נגמר
יהל נכנסה לחדר שלי חצי נסיכה, חצי מדענית: עם משקפיים וחלוק, ומזוודה של צעצועים רפואיים. יהל רוזנפלד, רופאה צעצועית.
טוב, גברת חולה, נטפל בך? נעשה זריקה קטנה?
תקראי לי אמא, לא חולה
תבריאי ואז תהיי שוב אמא. פה פתחי.
פתחתי.
אכלתן קיווי בלעדי?
לכי תקחי, אני מגישה לה את הצלחת.
לא רוצה, אני שבעה מהחביתה. מחכה לגלידה. בואי אני אאזין לך.
שמה עלי פונגנדוסקופ ורוד פלסטיק.
כל ערב אני רודפת אחרייך עם ספר שתאזיני לי, את לא מקשיבה
אוי, הכל גרוע, יהל בודקת לי את הצוואר. את מדברת יותר מדי ורצה אחרי ילדים. מרשימה זריקה וגלידה. אם רועי יקנה לכולם. אם לא צריך היה לבקש!
לא תתני כף גלידה לרפא את אמא חולה?
יהל במקום לענות, דקרה אותי בזריקת צעצוע ישר לירך.
איי! צחקתי.
ככה זה, צריך לכאוב כדי להבריא!
למען האמת, כבר היה לי הרבה יותר טוב. ואחרי גלידה רועי קנה לכולנו כבר ממש הצלחתי. כאב הראש עזב, הכוחות חזרו, עיניים כחולות במקום אדומות.
ניצלתי עוד כמה דקות להיות אמא חולה, את הסיפור בלילה קרא רועי. יהל בחרה באנציקלופדיה, כי צחקה שזו אנציקלופדיה של ציקלופים.
קראו על שבתאי, דינוזאורים, שיניים חלביות. כמעט רבו אם גם לדינוזאורונים היו שיניים חלביות.
שמעתי אותם מדברים, נמסתי מאושר, מאהבה, ומתחושת משמעות שבחיים.
אחר כך החלפתי סדינים, כי תוך כדי הבלאגן הם הפכו את הקיווי על המיטה…
לבסוף נרדמנו שלושתנו מחובקים.
נו, עזרו התרופות? שאל הרופא למחרת.
הנהנתי. נראה לי שבאמת עזרו תרופות אחרות הילדים שלי.
אלה שממלאים אותך כוח במקום כאב, שמחה במקום עצב, אהבה במקום כעס.
תחבקו את הילדים שלכם, גם אם הם כבר גבוהים מכם. אין תרופה בריאה מהחיבוק הזה. טוב, אולי חוץ מקיווי, שיש בו הרבה ויטמין C.