רעל של קנאה
אורי, אני ממש מפחדת… אמרה עדי, הסדירה את הנשימה והחזיקה את המפית בין אצבעותיה כאילו חייה תלויים בה. הקול שלה רעד, בעיקר בסוף המשפט. היא הרימה מבט לגבר שמולה אפשר היה לראות את הפחד בעיניים שלה. שוב ההודעות האלו…
היא שלפה במהירות את הסמארטפון מהתיק, ניסתה לנשום עמוק, ונתנה אותו לאורי בידיים רועדות. הוא הסתכל במסך ורפרף על ההודעות: “תודה על ערב מקסים”, “כבר מתגעגע”, “מתי שוב ניפגש?”, “עוד מעט ניפגש שוב”, “אני אחכה לך אחרי העבודה במקום שלנו” הוא קימט את מצחו, בין הגבות שלו הופיעה קמט חריף.
מתי הן הגיעו? הוא שאל בשקט, בטון רגוע מאוד כאילו לא מדובר עכשיו בהודעה מטרידה במיוחד, והחזיר לה את המכשיר.
האחרונה, לפני חמש דקות. בדיוק כשעשינו את ההזמנה. עדי בלעה רוק, מרגישה איך כל הבטן מתכווצת. זה קורה כל פעם תמיד כשאנחנו ביחד. כאילו מישהו עוקב אחרינו, בכל רגע, יודע בדיוק איפה אנחנו ומה שאנחנו עושים.
אורי נשען לאחור בכיסא, העביר יד על הסנטר שלו, נעל עיניים, ומבטו הפך למדויק וחד כאילו הוא כבר בונה תוכנית פעולה.
תראי לי את כל ההודעות. עם תאריכים. היה משהו פסקני בקולו, לא היה בו שמץ של לחץ.
עדי פתחה את ההתכתבות, גוללת ביד רועדת. אורי קרא כל הודעה בקפידה, סורק את השעות והתוכן. הבעת הפנים שלו נשארה רגועה, אבל אפשר היה לראות ריכוז כמעט בזווית מבט של מישהו שמאתר איום. בין ההודעות צצו גם כאלה: “אני לא מצליח להפסיק לחשוב עלייך”, “זוכרת את השיחה האחרונה שלנו? מחכה להמשך”, “את יודעת איפה למצוא אותי אם תשני את דעתך”. כל הודעה כזו רק חיזקה את תחושת הנוכחות המאיימת בחיים שלהם כמו יד נעלמה שמנסה לפרק את מה שיש להם יחד.
משהו פה מאוד מדויק, הוא סיכם אחרי רגע, בקול תקיף. כאילו מישהו רוצה שיחשבו שיש לך סיפור מאחורי הגב שלי. והכל מתוזמן בדיוק לרגעים שאנחנו יוצאים יחד.
עדי נשמה עמוק, הכתפיים שלה צנחו. היא רק בת עשרים וחמש, מעצבת גרפית בסדנה קטנה בתל אביב, ומזמן חלמה למצוא מישהו אמיתי לבנות איתו חיים לא בגלל כסף או סטטוס, אלא חום, קרבה ושותפות. אורי, עורך דין בן שלושים וחמש מתל אביב, התאים בול: שקול, בעל חוש הומור, מרגישים איתו צד בטוח ובית. היא כבר חצי שנה איתו, הספיקה לראות איך בשקט הוא פותר מצבים בעייתיים, איך הוא מתעניין בה באמת. הוא לא לחץ, לא האיץ בה, וגם לא הסתיר שהוא רואה בה מישהי שהוא רוצה לבנות איתה משפחה. עדי לא מיהרה, אבל הרשתה לעצמה לחלום.
אין לי באמת מושג מי שולח את זה, אמרה בעייפות, קולה נשבר ברמז לבכי. אין לי מעריץ נסתר, לא סוגרה חשבונות עם אף אחד. כל הניסוחים “המקום שלנו”, “השיחה האחרונה” כאילו מישהו מנסה לשתול זיכרונות שלא היו. כאילו אנחנו בובות של מישהו…
תני לי לטפל בזה, הוא קטע אותה, מבט בהחלטי. יש לי קשרים במקומות הנכונים. נבדוק ממי כל sms יצא. משהו פה מריח לא פתאומי מישהו מתכנן כל צעד.
הימים הבאים עברו כשאורי בודק ועוקב. עדי ניסתה להסיח דעת, טבלה את עצמה בעבודה ובפגישות עם חברות, נאחזת בכל סיבה קטנה להרגיש שוב נורמלית לצחוק, לשכוח, רק לרגע. אבל החרדה לא שחררה: כל פעם שהביטה בטלפון, לבה צנח, חוששת לעוד מסר מלחיץ. הייתה הקלה רגעית כשהלא הגיע כלום אבל מיד אחר כך, הפחד חזר חזק יותר.
בערב החמישי, אורי התקשר.
עדי, מצאתי קולו היה רציני, חסר חום. אלו הגיעו ממספרים ישראליים של סים אנונימי, אבל מצאנו דרך לעקוב אחרי הרכישה. זו רונית.
עדי קפאה, הטלפון כמעט עף מהיד. רונית, החברה הטובה מהצבא, בת עשרים ושמונה, גרושה עם שני ילדים. כל השנים ישבו שעות יחד, שיתפו הכל, החזיקו אחת את השניה גם ברגעים קשים. לאחרונה היה ביניהן מתח. רונית הרבה להתלונן על בדידות, שאחרי הגירושים אף גבר לא מוכן להתחיל קשר רציני עם אמא, שהחיים שלה סדרה של דחיות, יוקר המחיה ולחץ.
רונית?… לחשה עדי. בכאב, לא מבינה. למה? איך היא בכלל…
את בעצם כבר יודעת, אמר אורי בטון חרישי, ונשמע מאוכזב. זו קנאה. בך, בבן זוג החדש, בחיים שלך. נראה שהיא קיוותה שתיכנסי לסרטים, תתחילי להתנצל, ואני אחשוד בך.
שבועיים קודם כל החבורה יצאה יחד למסיבת גג אצל ידיד מהעבודה. מוזיקה, עוגות, בכוסות יין לבן, מלא צחוקים. עדי לבשה שמלת מקסי כחולה, מהממת, מחמיאה לה, אורי לא עזב אותה דאג, פינק, צחק איתה, עשה לה כבוד מול כולם.
רונית צצה עם חיוך סדוק, נשענה על דלת המרפסת עם הידיים שלובות חזק. אתם נראים כמו שמישהו גזר מתמונה של מגזין, אמרה בסרקזם, מסדרת את השרוול של הטי שרט הפשוט שלה. הכל אצלך פשוט מתוקתק: גם הלוק, גם הבן זוג.
תודה, עדי באמת שמחה במחמאה הזו. קניתי את השמלה בהנחה, האמת לא חשבתי שתהיה כזו מושלמת.
אני? הזיזה את הכף יד, מושכת במבט. רק לשים משהו עלי. בגיל שלי ובמצב שלי, הכל הולך לגנים, תשלומים ולקיטנה של עידו…
רונית, מה זה משנה בכלל? נגעה בעדינות במרפק של חברתה, יש לך קסם משלך ואת יודעת את זה.
בטח… היא גיחכה, שחה בעיניים אל החלון כאילו הבריחה דמעה. פעם, אולי, היה לי משהו מהקסם הזה.
היה רגע מתוח עד שאורי העביר נושא הזמין את כולם לנסות את הבר בפלורנטין בשבוע הבא. עדי ראתה את רונית מתרחקת, עומדת בצד השני של הגג, מסתכלת עליה ועל אורי ברגש לא ברור; לא רק קנאה, אלא געגוע לחיים קלים יותר, לאפשרות שמישהו יחבק אותה מהלב.
אפיזודה נוספת נחרתה לה בזיכרון קפה בשכונת בבלי, גשם תל אביבי בחוץ. עדי סיפרה בהתלהבות על סוף השבוע בהרצליה עם אורי: יערות, עלים, מדורה ושיחה עד שצלילי השקט נכנסו באוזניים. עיניים של רונית קפאו.
רומנטיקה מושלמת, אמרה רונית, מערבבת את הסוכר בכוח מיותר. לך יש זמן לזה, אני לא זוכרת מתי פעם אחרונה הלכתי לשבת בחוץ לקפה. כל יום בלגן. גן של עידו, בי”ס של תמר, סופר, קניות, לבד, הכל מהתחלה.
עדי ניסתה לרכך: אפשר לארגן שבת אחת כולנו עם הילדים, מדורה ביער יהודיון, כולם באים, עושים קומזיץ…
רונית ענתה: תודה, אבל אין לי כוחות כרגע לרוץ בין עידו ותמר כל היום. את תיהני.
רק עכשיו עדי באמת קלטה הייאוש שלה השתחרר לאט בצורת קנאה, כמחלה שאוכלת מבפנים. כל פעם שמישהו הזכיר את הזוגיות של עדי עם אורי, החיוך של רונית התקשה, העיניים שלה כבו קצת. עדי ראתה בדיעבד רצתה לעזור אז, אבל לא שמה לב מספיק למה מתבשל שם בבטן של החברה שתמיד הייתה לידה.
אז מה עושים עכשיו? שאלה עדי. בפנים שלה גם כעס, גם פגיעות.
בואי אליה עכשיו. פסק אורי.
הם הגיעו לרונית הביתה. הילדה פתחה את הדלת בפיג’מה. רונית עמדה מאחוריה, העיניים שלה גדולות, מתוחות.
מה קורה? שאלה בקול נמוך, דרוך.
מספיק, אורי אמר ישר ופעלתני. אנחנו יודעים שזו את, יש הוכחות.
רונית נרתעה אחורנית, נשענה על הקיר, וכמו איבדה שליטה על הגוף. הפנים שלה קפאו בין כעס, השפלה ודמעות שזולגות בלי שליטה.
כן, אני! צווחה, הקול נשבר. אז מה? מצפה שאשמח בשבילך? שהצלחת בחיים, ואני נשארת כלואה עם שני ילדים ואפס אפשרות לפתוח פרק ב’? תמיד היית הכוכבת: מוצלחת, יפה, חופשיה! ואני… טרחה, נטל מיותר.
היא בכתה עוד לפני שסיימה להגיד “נטל”. הדמעות נחתו על הרצפה. עדי עמדת שם פעורת פה, מרגישה שבא לה לברוח.
ניסיתי רק לקלקל לך חיים קטנה, המשיכה, כבר לא שלטה על הדמעות. רציתי שתדעי איך זה לראות את האהבה בורחת ממך. שתפחדי, שתחשדי כמו שאני חוששת כל יום שהוא יקום יום אחד ויגיד שדי, שהוא עוזב, שאת נשארת לבד…
אורי עמד ליד עדי, סוגר סביב שניהם הגנה קטנה.
די, זה נגמר. אמר בקור. את תפגעת. עכשיו את צריכה להתמודד עם התוצאות.
רונית שתקה, ידיה רעדו בעדינות. אדי החליפה מבט בינה לבינו כאב, חמלה וכעס יחד.
את זוכרת את ההולדת שלך? שאלה עדי בקול שקט, רועד קצת. אני כן. איך אף אחד לא שם לב שאת בודדה, עומדת במטבח, ואני מקבלת כל המחמאות על העבודה שלי. לא עשיתי בכוונה לגנוב את ההצגה.
גם אז הרגשתי כאילו אני אוויר, רשפה רונית. תראי, עם החיים שלי, עם האקס וטראומת הגירושים, הקנאה גוברת כל פעם שאני רואה אותך פורחת.
אורי לקח נשימה עמוקה: קנאה היא לא הצדקה לפגוע במישהי אחרת. את בחרת לפעול בצורה מזיקה. לא לכבודך.
רונית התמוטטה לכיסא הסלון, הלכה לאיבוד בין דמעות, לוחשת: אני מצטערת, באמת.
בבת אחת, עדי נזכרה בכמה רונית התחננה לעזרה. אולי היו רמזים ועדי לא שמה לב. היא רצתה לפרגן, לעזור, אבל חוסר הביטחון והעצב של רונית ניצחו.
עדי אספה את עצמה.
כנראה לא תוכלי להיות באמת חברה שלי, אמרה ברוך, והכאב בקולה היה אמיתי. לפחות לא עד שתוכלי להגיד “אני שמחה בשבילך”, לא רק מבחוץ. אני לא רוצה אנשים סביבי שמזינים עצמם מהחולשה שלי.
רונית הנהנה בדממה, מנגבת דמעה.
תודה שהקשבת, לחשה.
הם יצאו. צלילי הדרום של תל אביב בקושי נשמעו, גשם ריכך את הילדים שעדיין משחקים בגן מתחת, ואור פנסים נזל על הכביש. עדי נשענה על אורי, נאנחת.
אני מרגישה ריקה, לחשה בשקט. הכל התבהר, אבל מבפנים כואב. כאילו איבדתי משהו חשוב.
זה טבעי, ענה ועוטף אותה. אבל עכשיו את יודעת על מי את יכולה לסמוך. הנה, אני פה.
נכון, היא חייכה חיוך עייף, אבל עם ניצוץ של תקווה חדשה. נמשיך יחד.
הם המשיכו הביתה, הלכו לאט. עם כל פסיעה, התחושה נעשתה קלילה יותר. עדי ידעה שייקח זמן עד שהלב יחזור למקום, עד שתוכל לסמוך על חברות שוב. אבל היא לא לבד. והפעם, זו הייתה תחושת ביטחון אמיתית.
