חברה דמיונית
מסביב לרותם כבר שלושה ימים מתגודדים המון תלמידים. הילדה יצאה לה שם של נביאה ופסיכולוגית אמיתית בכל בית הספר. כולם רצו לשמוע מהחוכמה שלה. חיכו לה מחוץ לשירותים, הצטרפו אליה בשולחן בחדר האוכל, הביאו לה שוקולדים, מחברות עם שיעורי בית ועוד כל מיני מתנות, שבאופן תמוה סירבה לקבל.
“אני מחבבת את עידו מכיתה ה. את חושבת שיהיה לנו עתיד יחד?” שאלה בת חוגה יובל בחיוך חולמני.
“לא ממליצה,” ענתה רותם כשהיא לועסת בייגלה ושותה תה. “עידו הזה מבחוץ נראה תותח, אבל הוא חופר באף ואוכל מה שיוצא. אמנם הוא לא ימות מרעב, אבל אל תצפי ליותר מזה. ככה יראה היום שלו גם בעוד עשרים שנה.”
“יאק! איכס!” צחקה יובל, “ומה עם נועם? הוא מצטיין, לומד גיטרה.”
נועם הזה מתעלל בחתולים, קושר להם קופסאות טונה לזנב ומריץ אותם ברחוב. יהיה אכזרי, וגם יתחיל לשתות.”
“למה את חושבת ככה?”
“ראית פעם גיטריסטים רציניים שהם לא שותים? וחוץ מזה, מוקדם לך לשבור את הראש על הדברים האלה. תחיי את החיים שלך הבנים לא יברחו לשום מקום. עדיף שתשפרי מתמטיקה ותפסיקי לכסוס ציפורניים, או שתקבלי תולעים.”
“אין לי חברים. כולם קוראים לי שמנמן ואף פעם לא מזמינים אותי,” פלט גלעד מכיתה ד ורתם בבת אחת הדפה את יובל, שכל כך נדלקה על עידו, עד לקצה השולחן.
“ביום רביעי נפתחת הרשמה לחוג ג’ודו. אפשר להירשם אצל המורה לספורט. לא תרזה, אבל יפסיקו לקרוא לך שמות. ודרך אגב, תשתדל לא להעיף ככה את אשתך לעתיד.”
רותם קמה, לקחה את המגש לכיור.
“רותם, כדאי לי ללמוד השנה נהיגה, או לחכות לשנה הבאה?” שאלה סתמית המורה לגאוגרפיה, לירן.
“לירן, בשביל ללמוד נהיגה צריך שיהיה לך רכב. ולך יש רק את המאזדה של אבא שלך. תביני את ההבדל.”
“אני מניחה שכן…” גמגמה לירן.
רותם גלגלה עיניים, שטפה ידיים והמשיכה: “תמכרי את המסכנה, תקני לעצמך אופניים ובגדי רכיבה, עוד חודשיים כבר יסיעו אותך לעבודה ממילא. אבל בעיקר תחשבי ברצינות על משכנתא, הריביות עכשיו מושלמות, ולהמשיך לגור עם ההורים בגיל שלושים וחמש זה לא לעניין. אני אומרת לך את זה בתור אחת שמבינה עניין.”
לוויתה במבט המום, צעדה רותם לכיתתה לשיעור מלאכה.
בארבעים דקות שרוב הבנות ניסו להבין איך מציירים גזרה ופותחים חוט בתפירה, הספיקה רותם לתקן מכנסיים מהבית, להצר חצאית ולסרוג זוג גרביים, שאותם נתנה למורה למלאכה באומרה: “בהריון חשוב לשמור על חום ברגליים.” מיד אחרי השיעור המורה הלכה לקנות בדיקת הריון, וביום שלמחרת כל הכיתה אכלה עוגת שוקולד מצוינת, הודות לרותם.
גם בבית התנהגה מוזר. גערה באמא על בשר טחון קנוי, והכינה בעצמה קובה. בערב, במקום לערוץ ביוטיוב, לקחה לקרוא את “שלושת המוסקטרים”, ופעם בכמה דקות לחשה משהו מישהו שלא היה שם. אבא הציץ בה מהדלת, רותם מצידה אמרה לו שהוא כפוף מדי, וטוב יעשה אם ייצא להכות את השטיח ולא ידפדף באתרים מפוקפקים.
השמועה עשתה לה כנפיים. המורים דרשו לערב פסיכולוג. נקבעה פגישה מיידית, וישיבת צוות מלאה ריתקה את כל המורים והמנהלת באמצע יום לימודים.
“רותם, חמודה שלי,” פתח הדוקטור המזוקן, “מישהו פוגע בך כאן בבית הספר?”
“מפריע לי מאוד שהושקעו מיליון שקלים לבית הספר, ובסוף קנינו רק עז מתפוררת וחבל התעמלות עקום לאולם ספורט.”
הכול הביטו במנהלת המקטרת, שפתאום פרחה אל מחוץ לחלון לישיבה דחופה.
“אין לך חברים?”
“חברות זאת מילה ערטילאית,” נאנחה רותם, משחקת בקוקיות. “היום את משחקת תופסת עם מישהי, ומחר היא שוטפת כלים אצלך בזמן שאת ממלאה טופס להחזר מס רכוש…”
“חכי, למה את מתכוונת בהחזר מס ובכלים? מי לימד אותך את זה?”
“החברה שלי.”
“זה שורש הבעיה. תוכלי להזמין אותה לכאן?”
“היא כבר פה,” השיבה רותם בשלווה, הקפיאה את כולם.
“אנחנו לא רואים אותה. איך קוראים לה?”
“ציפורה רבקה.”
“ציפורה רבקה? בת כמה היא?”
“שבעים.”
“ומה היא עוד אומרת לך?”
“שצריך לצחצח שיניים מהחניכיים. שהכלב בחצר שלנו לא רשע, רק מפוחד ורעב. שאסור לשכוח קרובים. ושבשנים האחרונות עשו לכם טעות בחישוב הארנונה צריך לבדוק במשרד מיסוי מקרקעין ולעדכן למחיר השוק כמו שמגיע.”
הפסיכולוג רשם הכול בפנקס, את האחרונים אף הבהיר בעט עבה.
ההורים הוזעקו מהעבודה דרך מערכת הכריזה.
“חכו רגע!” צעק האבא הנרגש בטלפון. “ככה קראו לאמא שלי! היא נפטירה לפני עשר שנים!”
החדר נמלא אנחות ולחישות תפילה.
“זהו זה בדיוק עשר שנים ומאז אף אחד לא בא לבקר. הכול שם פרא, הגדר נטויה,” רטנה רותם בעלבון.
“נו, מה… תמיד לא היה לי זמן. השתדלתי,” מלמל אבא בקול.
הפגישה נגמרה.
למחרת המשפחה נסעה לבית העלמין. רותם מעולם לא פגשה את סבתה, רק שמעה עליה מרמיזות חד פעמיות של אבא. היו צריכות לחפש הרבה בין הקברים שהתכסו שיחים בכרם שעד לא מזמן היה חורשת אורן. רותם הביאה זר צבעונים צהובים והניחה לכלי פלסטיק מסודר, אבא תיקן גדר, אמא עקרה עשבים.
“אבא, סבתא אומרת שאתה בן אדם טוב, פשוט נתקעת בעבודה ובאינטרנט, אין לך זמן לכלום אפילו לא לי.”
אבא הסמיק וסימן בראשו שהוא מבין.
“תגיד לה שנשתדל לתקן,” הוא ליטף את שיער רותם ואת התמונה הדהויה על האבן.
“עכשיו היא רגועה ולא תבוא אליי יותר, למרות שאני אתגעגע אליה מאוד, כי היא הייתה נורא חכמה, שמחה וטובה.”
“נכון. סבתא תמיד ראתה הכול. יש לך עוד מסר ממנה?”
“כן. היא אומרת שהדיאטה של המלפפונים שלך היא שטויות אם אתה רוצה לרדת, תתחיל להתאמן באמת. ולהפוך חשבון מט”ח היה טיפשי בדברים כאלה צריך לבדוק לפני. ואגב, הבטון הזול שהזמנת לרצפת המחסן…”
