יואו, יש לי סיפור לספר לך, באמת, זה כאילו לקחו סרט דרמה ישראלי ושמו אותו אצלנו בשכונה. תקשיב, משהו מתורף.
תאר לך שיש צהריים שקטים, השמש בדיוק באמצע השמיים, בפארק הכי רגיל בגבעתיים. ילד קטן, בן שבע בערך, יושב על ספסל ומחזיק ארנק עור ישן שמצא בדשא. הוא פותח את הארנק, מזיז קלף פה, כרטיס שם, ואז רגע, בתא השקוף יש תמונה של אישה מחייכת. קטע, אה?
לא עוברות שתי דקות, ובא בריצה גבר, לבוש כולו פיקס, חליפה מהודרת, נראה אחד עם תפקיד במשרד ממשלתי או הייטק. הוא מתנשף, כאילו רץ מרוטשילד עד פארק גבעתיים. תודה רבה שמצאת אותו! זה ממש חשוב לי, הוא אומר ומושיט יד לארנק.
רק שהילד לא ממהר. הוא לוקח נשימה, מצמיד את הארנק לחזה ונועץ בו מבט רציני פעם ראשונה שהוא לוחש בקול שהתמלא דמעות: למה יש לך פה תמונה של אמא שלי?
אתה לא מבין, הגבר הזה קופא במקום. הברכיים שלו ממש נמסות והוא נשאר על הברכיים מול הילד. הוא רק מצליח ללחוש, כולו רועד: זה… זה לא הגיוני… היא אישה שלי. היא נעלמה לפני שבע שנים.
ואז הילד שולח יד לכיס, מוציא משם את אותה תמונה בדיוק, רק עם קצוות מקומטים. הוא מצביע על המתקן של הנדנדות: היא מחכה לי עכשיו ליד המגלשה שם.
ההוא בחליפה פותח עיניים, כאילו פגע ברק. הוא מסובב ראש לעבר המגלשות, צועד לשם באטיות, לא מאמין.
ומה הוא רואה? על הספסל ליד ארגז החול יושבת אישה עם מעיל שהרוח מעיפה לה את השיער. היא מרימה מבט, רואה אותו ופשוט עוזבת את הספר שקראה, שנופל לה ישר אל החול.
הוא מגמגם: יעל?.. (לא על שם מישהי, סתם יעל. שם עברי לגמרי).
היא לא בורחת. היא רק מכסה את הפנים ובוכה, כל הבכי שהיא החזיקה בתוכה שנים. תקשיב, בסוף מה מסתבר? לפני שבע שנים, יעל עברה תאונת דרכים קשה בירושלים איבדה הכל, לא זכרה אפילו איך קוראים לה. היא לא ידעה שהיא בהריון בכלל, ובמשך כל השנים האלה חיה כאישה אלמונית, גידלה את הילד שלה לבד בעיר אחרת, בלי לדעת שיש חיים שלמים מאחוריה.
הארנק הזה, הוא היה המזכרת האחרונה של בעלה ממנה הוא לא עזב את התקווה שיום אחד ימצא אותה. והנה, באיזה פלא ישראלי של גורל, הכל התפגש שוב במקרה הארנק הגיע לילד, שהחזיר את אבא לאמא, והחזיר לאיש בחליפה את האהבה האבודה.
מה תגיד, יש כאלה שאומרים שבארץ אין ניסים. הנה לך אחד, מהחיים.
