כלב חצי-חי חימם בחזהו גוש קטנטן, ואנשים פסעו מסביבם בזהירות, כאילו הקורקבן אינו אלא צל חולף
ישי תמיד ממהר. איש שחייו מירוץ אחר מפגש, הבטחות לתכנן היטב ובכל זאת תמיד מאחר. אבל היום אסור לאחר: נועה מחכה במסעדה ליד תחנת רכבת מרכז תל אביב, ולחכות זה דבר שהיא פשוט לא יודעת לעשות.
התחנה נמצאת מעבר לכביש, האוטובוס כמעט מגיע. הוא שולף את הטלפון, מציץ בשעון עוד חמש דקות איחור. ישר עולה בדמיונו המבט של נועה, “אתה פשוט לא חשוב בעיניי”, כמו דקירה צריבה בבטן.
נו, למה נתקעתם שם? תעברו! קול זועף נשמע מאחורי.
ישי מסתובב. תור מתארך, אנשים סובבים דבר-מה, חלק מסובבים פנים, חלק מקמטים אף. ישי מתקדם צעד ונתקע.
ממש ליד הספסל, שרוע על האספלט כלב גדול חום-זהבהב, מקורזל, כולו מלוכלך. צלעות דוקרות העין, עיניים חצי-עצומות, כמעט שאינו נושם. ניכר שקר לו. ומתחתיו, גוש קטנטן כהה גור. רועד, מתחבא תחת גופה של האם כמו מתחת לשמיכה. נדמה שזו נשימתה האחרונה משמשת לו שמיכה.
תעבור כבר! נשמע שוב אותו קול. מה נעמדת כמו פסל?
ישי עומד קפוא. נושא עיניים לכלב, לגור. כל השאר דוחפים, חולפים, כאילו אלה אשפה ולא חיים. לא כלב שבקושי שורד את הרחוב של תל אביב ופחד הלילה.
האוטובוס מגיע באנחה. הדלת נפתחת בשריקה.
אתה עולה או לא? הנהג שואל, עייף.
ישי בוהה באוטובוס, בשעון, ואז שוב בכלב.
לא, לוחש. לא עולה.
ההמון נמוג בגרירת רגליים. הדלת נסגרת, האוטובוס עוזב. ישי מתכופף לצד הכלב:
היי, לוחש, תחזיק מעמד.
הכלב פוקח עין צהבהבת, אנושית, מלאה בשברון שלא ניתן להסתיר. הגור פועה בקול.
ישי בולע רוק, מחייג לנועה.
הלו? ישי, איפה אתה? כבר חצי שעה!
נועה, אתעכב. יש כאן כלבה… גוססת. עם גור… אני לא מסוגל לעבור.
מה?! קולה חד כסכין על איזה כלב את מדבר? אני כבר אחרי ההזמנה!
אני… מתחיל להסביר.
אין “אני”, תזמין עזרה ותבוא. מיצה אותי!
טון קר. ניתוק.
ישי מחשיך את המסך, מביט שוב בכלבה ובגור. הוא רץ למכולת ממול, שב עם חלה ופסטרמה. מניח פרוסה ביד רועדת.
תאכלי. את חייבת.
הכלבה כמעט לא נעה. הגור מייבב. ישי מנסה שוב ושוב להאכיל ואז מאחור:
אפשר לעזור?
הוא מסתובב. בחורה במעיל אפור פשוט עומדת שם, שקטה ועייפה, עם תיק ירקות על שכם. מתכופפת, מלטפת את הכלבה בעדינות.
מסכנה. חייבים וטרינר.
אין לי מושג איפה בכלל, מודה ישי אף פעם לא היה לי כלב.
יש לי חברה, וטרינרית ברחוב החשמונאים. נעזור לה אבל איך נרים אותה? בקושי זזה.
ישי שולף את המעיל, פורש לאדמה. יחד הם עוטפים את הכלבה, והבחורה עוטפת את הגור בצעיפה.
אני עדינה, מחייכת. ואתה?
ישי, עונה בלחש.
איך נקרא לה?
זהבה.
הטלפון מצלצל שוב. נועה. ישי מתעלם.
בבית, הווטרינרית בודקת, נותנת עירוי וחיסון.
התייבשות, תשישות, דלקת ריאות. עוד יומיים ולא הייתה שורדת. אבל טיפול נכון ויש סיכוי.
לאחר שהיא הולכת, ישי מתיישב לצד זהבה. הגור שקט, נדחק לאמו. עדינה מציעה תה. הם יושבים, אין מילים.
נועה חיכתה לי במסעדה, אומר ישי בעצב. בעצם חיכתה…
כנראה התעצבנה, עדינה מהססת.
לשעבר, מגחך ישי. ערב נהרס בגלל כלבה עזובה, לדבריה. אבל ראיתי היא מגינה בגופה על גור יחיד, ואיש לא עוצר. לא הצלחתי לעבור.
עדינה מהנהנת.
גם אני הרגשתי, כשנפרדתי, שאיש לא אכפת לו. האמת לא בטוחה שכולם באמת כאלה.
הטלפון שוב. נועה, פעם עשירית.
אתה לא נורמלי! צורחת. שלוש שעות חיכיתי להסבר! או שאתה בא, או שאנחנו גמרנו!
ישי מביט בזהבה, בידה של עדינה, בגור הרך. מבין:
אז כנראה גמרנו, ועונה בשקט. הניתוק נופל על החדר.
עדינה בוחנת אותו:
בטוח?
בטוח. סוף-סוף.
היא מחייכת, חיוורת אבל אמיתית. זהבה גונחת רכות, עיניה נעצמות סוף-סוף במנוחה.
הלילה מתמשך, נשימות הכלבה מתעכבות; לפעמים עוצרת, והפחד שולט. מייבבת, נאנחת. ישי ועדינה משגיחים בתורות. תחילה ישי מסרב לעזרה, אך עדינה מנידה ראשה:
קל יותר ביחד.
ונשארת.
בשלוש בלילה ישי יוצא למטבח; עדינה מחממת חלב לגור.
המצב קשה? היא שואלת.
קשה, בקושי נושמת. מפחד שמחר לא תהיה.
עדינה מתקרבת.
חשבת? היא אומרת, שהיא כבר ניצחה.
איך?
יכלה להיכנע בתחנה, למות, לא שמרה על הגור; אבל לא: חיממה אותו, חיכתה שיבוא לעזור. וחיכה לך.
ישי שותק.
עכשיו היא כאן, במיטה חמימה, הגור אתה, איתך. גם אם לא תשרוד, זכיתם. היא כבר לא לבד.
אגם עיניו מתמלא.
איך ידעת להישאר?
עדינה מחייכת עגום.
גם לי קרה אחרי הגירושים חייתי לבד, עבודה-בית, איש לא מתקשר. ואז, בדרך, ראיתי חתלתול מוכתם. דילגתי, עברתי, ואז שבתי ובפעם הראשונה חיברתי מישהו לעולם. לא עניין אותו ההצלחה שלי; רק חיפשתי להיות שם במישהו.
ישי מהנהן, סופג:
מבין… כל החיים ניסיתי להיות נוח להורים, לבוסים, לנועה. חיים לפי לוח. ואז כלבה גוססת, פתאום הכול ריק. והיא, נתנה כולה לגור, ואנשים סתם חולפים. אפשר לעבור, אפשר לאחר ואפשר לעצור. ואז משהו משתנה.
הם עומדים במטבח האפלולי, עטופים שקט.
תודה שנשארת, לוחש ישי. לבד הייתי נשבר.
עדינה נוגעת בידו:
גם אני צריכה לעצור. לדעת שלא כל העיר עורמת לב.
הגור מיילל, שניהם חוזרים לזהבה. הכלבה שוכבת, עוקבת אחריהם בעיניים פקוחות. ישי מלטף אותה:
עוד קצת, זהבה, תחזיקי עוד רגע.
היא מניעה קלות בזנב, הגור נדחק לצווארה. פתאום ישי מרגיש: כל אותן שנים של נוחיות מתמוטטות, התכנון, הקשר הדלף מתפוררים. במקומם, משהו זורם, אמיתי.
הבוקר אור. קרני שמש מציצות. זהבה ישנה. נושמת שקטה, עברה משבר.
כעבור שבוע, נועה קופצת לבקר, עומדת בפתח, אשמה.
ישי… חשבתי… אולי מיהרתי. בעצם, הצלת חיה, זה חשוב. אולי נתחיל מחדש?
ישי עומד בדלת. מאחור, טפיפות הגור משחק עם זהבה שרצה כבר בבית.
את יודעת, נועה אני לא כועס. זה פשוט אנחנו שונים מידי.
בגלל כלבה?! שנה תכננו, יחד!
לא בגלל כלבה. בזמן התקשרתי, יכלת לומר “בוא, נפתור ביחד”. בחרת בסעוד, לא בי. ככה זה.
נועה משלה בפיה, נכנעת, עוזבת.
ישי סוגר הדלת, חוזר לסלון. עדינה מתיישבת על השטיח, מגרדת אוזן לזהבה. הגור מכורבל עליה.
הלכה? שואלת מבלי להביט.
הלכה.
חבל?
ישי מצטרף לידה.
לא. מוזר, לא. בלי זהבה, בטח הייתי ממשיך במרוץ עבודה, נועה, תוכניות. לא הייתי קולט כמה הכול ריק.
זהבה מרימה הראש, תולה בו מבט שקט, מתרפקת שוב על הרצפה. הגור מצייץ בשנתו. פעם ראשונה מזה זמן רב, ישי מרגיש הוא בבית אמיתי, ליד חיונים אמיתיים.
עדינה נוגעת בידו, שתי חיוכים קטנים נפגשים.
בחוץ חורף, העיר עוינת, כבדה ורוח נושבת. בפנים, בדירה קטנה בתל אביב, כלבה מותשת קיבלה בית, ושני אנשים מצאו בשקט אחד את השניה ובעולמם, פורחת אביב מופלאה.
