Яהלה לא יכלה לסבול את הימים שבהם היו מגיעים למעון הפיקוח אנשים שמחפשים לאמץ. במשך שבע השנים שגרה שם, אף פעם לא בחרו בה.
פעם, כשהייתה קטנה מאוד, היא חיכתה לימים האלה. הייתה מסתכלת מוקסמת על הנשים והגברים היפים שהגיעו. הם נראו לה כמו קוסמים שייקחו אותה לארמון שלהם. אמא חדשה תנשק אותה בלילה לפני השינה, ואבא חדש ירכיב אותה על הכתפיים. גם יהיה לה חדר משלה, ולא תצטרך לראות כל יום את עידו המעצבן.
הוא תמיד ניסה למשוך לה בצמות וקרא לה “ציפורה”.
יעלה לא ידעה בכלל מה זה אומר, אבל זה היה נשמע לה מעליב במיוחד. ועידו רק חזר ואמר:
ציפורה! ציפורה!
היא הגיעה למעון כשהייתה בת חמש, אחרי שהוריה נספו בתאונה. היא לא הצליחה להבין למה אמא ואבא לא באים, ולמה עזבו אותה.
עם הזמן הבינה שהם כבר לא יחזרו, ולאט לאט פניהן התפוגגו בזיכרונה. קולן נשכח, גם הריח והדירה המשותפת נמחקו.
כל כך רצתה שיום אחד אולי יבחרו גם בה, אבל לא קרה נס, והיא פשוט גדלה והפנימה שלא יבחרו בה אף פעם. בסך הכל, לא הייתה ילדה יפה.
תמיד בחרו בבנות עם קוקיות גדולות וחיוך מתוק.
ועידו המשיך להציק לה, אבל עכשיו כבר ידעה שציפורה זו ציפור קטנה.
באותו יום שוב באו המאמצים. הלבישו את כל הבנות, קישטו להן את הצמות. יעלה, מצידה, הסתפרה לבד כמו בן. כבר לא רצתה שיבחרו בה. החליטה שמעתה תבחר לבד את כל מה שיקרה בחייה.
כשראו אותה המדריכות עם התספורת החדשה שלה, פתחו עיניים. עידו, כמו תמיד, קרא אחריה:
ציפורה!
יעלה כבר הייתה בת שתים עשרה, ועידו היה גדול ממנה בשלוש שנים.
גם באותו יום אף אחד לא בחר בה. כנראה המראה שלה עם השיער הקצר ובעיקר המבט הזועם לא קסמו לאף אחד.
שלוש שנים לאחר מכן, עזב עידו את המעון. כולם נפרדו ממנו, לפני שיצא ניגש דווקא אליה.
להתראות, ציפורה?
להתראות ענתה יעלה בשוויון נפש.
תחזיקי מעמד! נשאר לך רק שלוש שנים כאן. אחר-כך אני בא לקחת אותך אמר בהחלטיות.
ומה פתאום שאבחר בך? מי אתה בכלל! ענתה לו בעוקצנות.
עידו הביט בה רגע ארוך, מבט מוזר וחם, והלך, לא הביט אחורה.
כשהדלת מאחוריה נסגרה סוף סוף, יצאה יעלה אל הרחוב, ושאפה פנימה את האוויר של החופש והבגרות. בשנים האלה הפכה מברווזון מכוער לברבור יפהפה שיער מתולתל וקצוץ עד המותניים, עיניים ירוקות גדולות, גוף עדין ומדויק. הלכה לדירה שירשה מהוריה, ופתאום שמעה:
שלום, ציפורה!
הסתובבה וראתה את עידו מולה.
מה אתה עושה פה? שאלה.
הרי הבטחתי שאבוא לקחת אותך. אז באתי התקרב אליה עידו.
כבר אמרתי שאבחר בעצמי! יעלה הרימה אליו עיניים. הוא בינתיים הגביה ונראה רחב יותר בכתפיים.
תבחרי בי, יעלה! ביקש עידו בקול רך.
אני אחשוב על זה ענתה ונכנסה לביתה החדש.
עידו הלך אחריה עד פתח הבניין. חיכה שתיכנס, ורק אז הלך.
מאז כל ערב הופיע מתחת לחלונה, ישב על הספסל ולא עזב עד שהאור בחלון כבה.
הקיץ נגמר והתחלף בסתיו גשום. אחריו הגיעה חורף. ועידו המשיך לבוא.
פעם אחת יעלה ניגשה אליו, התיישבה לידו ושאלה:
לא נמאס לך? קר פה.
לא נורא. אני אחזיק מעמד. רק תבחרי בי בבקשה שוב ביקש, מבט רך בעיניו.
יעלה קפצה מהספסל כאילו נכוותה וברחה הביתה, משקיפה מהוילון על עידו המסתכל לעברה.
ערב ראש השנה, יעלה מיהרה מהעבודה. הייתה צריכה עוד לערוך את השולחן, להחליף שמלה, החג עוד רגע כאן, אבל עידו לא היה בספסל. ליבה החסיר פעימה אולי קרה משהו?
שעה אחר-כך, אחרי שגמרה את כל הסידורים ומזגה לעצמה כוס יין, ניגשה אל החלון. עידו לא היה שם. הרגישה דקירה של פחד בבטן.
מה לעשות? איפה אחפש אותו? אין לי כתובת, אין לי טלפון… טיפשה שכמוך, יעלה! גערה בעצמה.
בדיוק אז, חלון חדרה הואר בכתובת נרות ענקית בשלג:
תבחרי בי, יעלה!!!
ועידו ישב על הספסל, הסתכל אל חלונה ביד מורמת לשלום.
אני חושב לעצמי כמה חשוב לבחור בעצמך, אבל גם לא לסגור דלת לחלוטין בפני מי שמחכה באהבה אמיתית. בחיים, לפעמים, הבחירה שנעשית מהלב שווה יותר מאלף הצעות מהראש.
