תקשיב, יש לי אחלה סיפור לספר לך, ממש כמו מהסרטים, אבל קרה כאן אצלנו בארץ. אז תאר לך – ויקטור נוסע ברכב שלו, איזה משאית כזאת, כי צריך להעביר משהו דחוף לעיר אחרת, למרות שזה חג, ואין ברירה – צריך לעבוד. אמא שלו אפתה במיוחד בשבילו בורקסים עם תפוחי אדמה, כי היא יודעת שזה מה שהוא הכי אוהב, והוא אכל אותם בדרך עם הריח שעשה לו ממש שמח בלב. כמובן, הוא פותח את הרדיו, שומע מוזיקה שמחה, והאווירה פשוט נהדרת.
יורד כבר הערב, החשכה ירדה, והוא עובר דרך איזה מושב קטן בדרום, כזה שיש לידו רק תחנת אוטובוס וכבישים פתוחים לא עיר, כלום. ואז, ברגע אחד, באור של הפנסים הוא קולט מישהי עומדת לבד, עושה טרמפיאדה לצד הדרך, עם התיק שלה והכל. הוא עוצר לידה, רואה שהיא רועדת מקור.
היא שואלת אותו, “אפשר טרמפ?”
אז הוא, עם החיוך הרגוע שלו, אומר לה: “ברור, תיכנסי! ממילא אין פה אף רכב. את מחכה הרבה זמן?”
היא עונה, “כן, מלא זמן…”, ופתאום מתחילה לבכות.
ויקטור קצת בהלם ושואל “הכל בסדר? קרה משהו?”
היא נשמעת חנוקה מדמעות, מתחילה לספר:
“קוראים לי נעמה, היום זה ערב ט”ו בשבט, כל החברים כבר חוגגים ביחד, סופ”ש ארוך לפנינו. חברה שלי מהעבודה הזמינה אותי לבוא אליה, איכשהו ליישוב שלהם לחגוג ביחד, עם מנגל ועניינים. היא אמרה שתפגוש אותי בתחנה שבמרכז המושב, ליד המכולת.
אני הסכמתי, כי קצת לפני החג נפרדתי מהחבר שלי, והאמת, לא התחשק לי להיות לבד. עליתי על האוטובוס לאבן יהודה, אבל בטעות ירדתי בתחנה הלא נכונה, הרחק מהמושב בכלל, בכפר ידידיה או משהו. לא היה מסביב כלום, חושך מוחלט, והאוטובוס כבר נסע בלי לשים לב הפעם האחרונה להיום…
ניסיתי, כמובן, לעצור נהגים, אבל אף אחד לא עבר. פחדתי להיכנס רגלית למושב, אז פשוט נשארתי לחכות ומקווה שמישהו יאסוף אותי. עמדתי שם כמעט שלוש שעות עד שאתה הגעת.”
היא מסתכלת עליו, העיניים דומעות, אומרת “אם לא היית עוצר אין לי מושג מה הייתי עושה. תודה ענקית.”
ויקטור מחייך אליה: “בואי, נעבור כבר לדיבור בגוף ראשון, בסדר?”
היא עונה לו בחיוך.
הוא שם לב שהיא ממש מוצאת חן בעיניו בחורה מתוקה, בלי פוזות, עם ראש על הכתפיים. הוא מוציא לה מהקופסה של אמא שלו בורקס חם, הם יושבים יחד, פותחים שולחן מאולתר לה יש בתיק נקניקים, גבינה ושוקולד מריר.
אחר כך, כשהם מחליטים לנוח קצת ולתפוס תנומה, היא שואלת אותו פתאום: “ויקטור, אתה נשוי?”
הוא עונה: “לא…”
ואז היא: “ולמה לא?”
אז הוא צוחק ואומר: “האמת שרק עכשיו פגשתי מישהי שממש מוצאת חן בעיניי, אבל עוד לא הספקתי להגיד לה מה אני חושב…”
היא מהנהנת והוא מוסיף, “יאללה, נישן קצת, מחר בבוקר יש עוד דרך לחלק את המטען”.
למחרת, הם ממשיכים בנסיעה, ובעצם הימים האלה יחד מקרבים ביניהם. היא מספרת לו שזו הפעם הראשונה בחיים שלה שהיא נתקעת ככה, והיא דווקא מודה על החוויה היה לה מצחיק והרפתקני.
כשהם מגיעים לעיר, הוא מבקש ממנה את המספר טלפון.
היא קצת מתבדחת, “ומה עם ההיא שמצאה חן בעיניך?”
הוא מחייך אליה ואומר: “עלייך דיברתי, נעמה. את פשוט מקסימה, ואם את בעניין, הייתי שמח להמשיך להכיר אותך.”
היא עונה: “אני לגמרי בעניין, מהדקות הראשונות ראיתי שיש כאן משהו טוב היית מקסים ודאגת לי לאורך כל הזמן.”
כעבור כמה חודשים, באפריל, ויקטור ונעמה כבר נישאו. תאמין לי כאלה הפתעות רק הגורל יכול לסדר!
