היי, גלי, זאת אני, דקלה. מה? דקלה! הקו ממש עובד על הפנים. למה אני מתקשרת? אז תראי, השנה לא אגיע אליכם. לא, לא אגיע בחגים. למה? בשביל מה? את תהיי עם גדי, הבת שלך עם הבעל והילדים שלה. ואיפה זה שם אותי? אשב, אמלא את עצמי בסלטים ואשלם עשרות שקלים למונית בחזור? אין מצב, לא ישנה אצל אחרים, את יודעת. אז מה אעשה? כלום, אשכב לישון וזהו אמרה דקלה בקצת עצב, מעל הרעש והסירנות בטלפון, כמו שמקובל בבתים ישנים בארץ.
בדרך כלל בשנים האחרונות היה לי איפה להיות אצלך, מאז שהתגרשתי, בחגים ובסילבסטר.
רגע, מה? את בכלל רצית להתקשר אליי? נוסעים? לאן? לירושלים, לדודה של גדי? נו אחלה, מקווה שתיהנו. מה הבעיה? מי בא? עדי? איזו עדי? אחיינית? טוב… מה יש בקווים בארץ! שתתארח אצלי כמה ימים? נו, את יודעת שאני לא אוהבת אנשים זרים בבית, אבל בסדר, תבוא. אופס, נפל הקו. באסה.
ישבתי, חשבתי קצת. אולי זה עדיף, לא להיות לבד בחג. צריך לפחות להכין איזו סלטה. בעצמי הייתי מסתדרת עם טוסט, אבל אורחת זה משהו אחר. התחלתי לבשל תפוחי אדמה, לקצוץ ירק… ואז מחשבות.
כשעוד הייתי עם תום, לא היה לי שקט. כבר ב-30 לחודש חצי מהמשפחה הירושלמית שלו הייתה מתנחלת פה. היה מתחיל בלגן: על הסירים עמדו קדרה של ג’חנון, קובה, וכל הבית התמלא אדים וריחות. אני התרוצצתי בין המנות, או מוציאה חריימה למרפסת, או קולפת תפוחי אדמה לויניגרט. לא נתנו לי לבשל, במיוחד מאז שהעזתי להכין סלט אבוקדו.
“דבר דוחה”, קבעה דודה של תום, וכולם איתה.
אבל אצלם כל דבר היה טבול במיונז ונשפך מהכף, ואני… חבל. הגברים ישר לשולחן, טועמים ערק תוצרת בית, עד שבחצות כבר בקושי עומדים על הרגליים.
ובשניים לחודש כולם היו קמים והולכים, כמובן אחרי שגמרו הכל. הבלגן נשאר לי, שבוע של שטיפות וניקיונות. תום? נשאר עוד שבוע אצל הוריו בכפר, חוזר עם פרצוף מכוער. שומע מהמשפחה שהתחתן עם אישה שלא יודעת לבשל, ומתחילים המריבות. תמיד מזכיר את איילת, שלטענתו אני “חטפתי” לו, ואני… סובלת בדממה. האמת, לא ידעתי לבשל כל הדברים שהכיר מבית אמא. הכל שומן, הכל כבד.
נשאר לי רק להתלונן לך, גלי, עד שנמאס לך מהקיטורים והחלטת להעמיד תנאי: שאפנה לכל הקרובים, אגיד שמגיעה לארח, אבל אני אחת שמכינה את כל הארוחה. וביחד הכנו מבחר סלטים קלים וטעימים. המשפחה באה, התיישבו
“ואיפה הבשר?” שאלה הדודה בנפילה.
“יש עוף ממולא,” עניתי בנימוס.
“ואיפה הפירה?” המשיכה להציק.
הדודה קמה מהשולחן בהפגנתיות: “מה זה, הכנת פה אספסת! בוא נעוף הביתה.”
בתוך שנייה כולם לבשו מעילים, טרקו דלת, גמרו עניין.
נשארתי לבד. תום עמד מתחתן והתחיל לארוז: “חיה לבד, משעממת! אותי את לא משאירה פה, אבל את? בהצלחה”.
נזכרתי בסיפור הזה בדיוק כששמעתי את הסיר גולש. ניגשתי למטבח, ובדיוק צלצל הפעמון. “בטח עדי”, חשבתי, פתחתי עומד בחור, בערך בן ארבעים, מחייך.
“זה אני, עידן גולן, אחיין של גדי. הפתעה! באתי כי אמורים להיות פה, מסתבר שכולם בירושלים. את דקלה, נכון?”
הנהנתי: “אבל גלי דיברה על אחיינית!”
עידן צחק: “אולי היה קצת בלאגן בשיחה”.
“מסתבר טוב, כנס, כבר הגעת”.
“אל תדאגי, אני לא מעיק. יש לי כרטיס בערב, אצא ראש השנה”.
חזרתי למטבח, מסננת ירקות.
“מה, אתם חוגגים רק עם סלט אחד?” עידן התגרה.
לא התאפקתי: “מה, אתה מצפה לשולחן כמו שבע ברכות? בשר, סירים של חמין?”
הוא צחק: “ממש לא! אני בכלל חובב דגים”.
משכתי בכתפיים: “אין לי דגים, ובינינו, לא ממש יודעת להכין”.
הוא, בכלל לא מתעכב: “תני לי עשר דקות, יהיה דג”, יצא מהדלת. אני עוד לא הספקתי להגיב.
התיישבתי וצחקתי על עצמי. חיכיתי לבחורה, קיבלתי בחור מצחיק.
עברו שעה וחצי, התחלתי לדאוג. אולי הסתבך? בסוף דפיקה בדלת, עידן נכנס עם עץ אשוח קטן ועגלות ירקות מכל טוב.
“למה הבאת?” רק הצלחתי לשאול.
“היי, מה זה חג בלי עץ? ותכף תתפלאי. מה שחשוב הבאתי גם קלפים ויין! בואי, תעזרי לי”.
בסוף ישבנו, קישטנו את העץ, הכנו יחד דגים, קצצנו עשבי תיבול, אפילו התחלתי להנות מהטירוף. עידן לימד אותי לבשל דג קרפיון כמו שצריך. עד חצות היה שולחן ערוך עם דגים, סלט פטרוזיליה, ויין מבעבע קר.
בחצות הרמנו כוסית: “שנה חדשה, אהבה חדשה!” שתינו, צחקנו, ואז התחלנו לספר בדיחות על ילדות.
“הוא היה אחר כשהתחתנו”, נאנחתי בסוף. “נראה לי שהתאהבתי באשליה. לא ראיתי את הפגמים”. והאמת, עושים לי חשק לספר על עצמי, אבל שאלתי עליו.
עידן עצוב: “דווקא הייתי נשוי. חזרתי יום אחד מנסיעה והיא פשוט עברה אל אחר… מיד עתרתי לגירושים. אבל עזבי, בואי נדבר על שטויות וחוויות”.
צחקנו עד שהשמש זרחה! סיפרתי איך טיפסתי על עץ ענק בשכונה ונתקעתי, עד שדוד מרדכי הוריד אותי; הוא סיפר איך הדביק כיסא למנהל בבית ספר וקיבל עונש מההורים…
הגיע הזמן לישון. קפצתי לפניו: “רגע, צריך לפנות את השולחן”.
“עזבי”, הוא חייך, “אני אסדר”.
נרדמתי מיד. בבוקר עידן העיר אותי: “דקלה, אני חייב לצאת, תסגרי אחרי”.
“רגע, למה לא העיר אותי קודם?” שאלתי.
הוא הסיט קצוות שיער מהפנים שלי, חייך: “נראית ישנה כל כך מתוק, חבל היה להפריע. אני חייב לדואר ואז לרכבת”
ליוויתי אותו לדלת, ממש קשה היה לי: “תודה, היה לי חג משגע”.
הוא עמד בפתח, ואז התעשת: “אפשר לבוא אלייך שוב? בפעם הבאה שאהיה בארץ?”
קפצתי: “ברור! מחכה”
הוא נישק אותי, לחש “להתראות”, והלך.
נשארתי בוהה מול הדלת, מחייכת לעצמי. לפעמים מכירים בן אדם עשר שנים והוא מתגלה כאכזבה אחת גדולה. ולפעמים, מכירים היום וזה מרגיש מוכר שנים. חד וחלק ניסים קורים בחג, פה בארץ, גם כשכבר לא מאמינים.
מי היה מאמין, פתאום סיפור חדש, אהבה חדשה.
